השמדה ובגידה

-הוא בגד בהם בחיילים שלו. כך חשבתי. פוצץ אותם לרסיסים. הרג אותם. רצח כפי שעשה לנו. לעם שלי. זה דבר אחד לעשות את זה לאלה שנמצאים בצד השני, לאלה שנמצאים בצד שלך…-

הרוח נשבה בשערי וזה הספיק להפוך את היום לקודר. העננים השחירו, עשן המפעלים ההורסים והאש המתקלחת סביב נרגעו. המוני גוויות מונחת על הארץ ללא תזוזה. ללא ניע. ללא נשמה.
-שבוע לפני-
"מוכנים?" שאל מפקד המבצע 'השמדה טוטלית' הוא לבש מדי צבא ירוקים עם המוני עיטורים בצד שמאל. שערו היה שחור ותווי פניו רציניות.
אנשי הצבא החשובים שעמדו סביב השולחן עמוס הניירות והסרטוטים הנהנו בשקט. לכולם היה מבט של גאווה.
-מחוץ למפקדה-
"לא!" צעקו המוני האנשים שניסו למנוע את הכחדתם מהעולם. השומרים הרחיקו אותם מהבסיס. לפתע נשמע ירייה. הרמתי את מבטי לכיוון הרעש הצורם. עיני הצטמצמו לעבר חייל טירון שנשלח לעצור את המתנגדים. אותנו.
לקחתי את רובה הצלפים נשכבתי על הגג האפור ,הסתכלתי בעינית של הרובה וכיוונתי לראשו של החייל.
עצרתי את נשמתי.
חשבתי על כמה שאני שונאת להרוג.
חשבתי על כול הנשמות האבודות.
חשבתי על החפים מפשע שנהרגו בדם קר.
חשבתי.
אצבעי החלה להזיע.
המפקד התקרב לכפתור האדום שחיכה שילחצו עליו.
גמרתי לחשוב.
הוא הרים את אצבעו והתחיל לספור.
הסתכלתי על החייל שאינו ידע את מר גורלו.
"3…"
הסתכלתי ובפני לא נראתה חמלה.
"2…"
לאט לאט אצבעי זזה.
"1…"
ויריתי.