השתקפות

זה אותו אדם, אדם שהולך ברחוב לבד, חושב לעצמו עם אי פעם הוא יוכל לפגוש את עצמו, את הנפש התאומה.
הוא המשיך עם מחשבותיו ללכת, רואה בדרכו עלמת חן, ילדת תיכון מעט מרושלת אך יפיפיה אמיתית. הוא חשב עם היא גם אחת שהולכת לבד, חושבת עם יש משהוא בעולם שדומה לה, שגם היא מחפשת את עצמה.
הוא ניגש לעלמה ושאל אותה "את יודעת מה השעה?"
"שתיים וחצי" ענתה עצובה. הבחור שאל מה קרה? אך היא לא ענתה. הייתה לה מכה סגולה על כתפה ונזלה לה דמעה. הוא ליטף בראשה של הנערה והביא לה מי תיקו פחית שתייה ירוקה. הוא הושיב אותה על ספסל ונתן לה ללגום בשלווה שנרגעה הנערה שאל הבחור שנית מה קרה?
"אין לי אף אחד בעולם" נאנכה בכבדות.
"מדוע הגעת למסכנה הזו?" שאל.
"אין לכך סיבה ברורה במיוחד, אני חייה בפנימייה מוזנחת, לא אהובה בחברה ורק מחכה ללכת הביתה אבל אין לי בית" התחילו שוב לנזול לה הדמעות והתחילה לדבר פחות ופחות. הגבר הרגיש משהוא כלפיה, כיאלו הכיר אותה שנים, כל חיו כמעט!
"מה שמך נערתי?"
"יולי" לחשה. הבחור לא ענה אלה רק הביא לה קופסא. הנערה הסתכלה למעשיו שהיו נראו שטוטים מעט.
"כשהייתי בגילך, גם אני הייתי בפנימיה רחוקה ומוזנחת" נאנח והמשיך, "ובכל פעם שהייתי עצוב לקחתי את הקופסא וצווחתי לשם חזק חזק את הדבר שהכי הפריעה לי בעולם ובכל פעם האמנתי שבלילה התשובה לאמרותי תתגלה בשינה" חייך חיוך קטן.
הילדה צחקקה צחוק מלגלג, "אנני ילדה קטנה, לא חייתי בתקופתחה של פעם!" אמרה בסנוביות.
"את יכולה לצחוק חביבתי אך את לא תצחקי שתנסי" אמר האיש במסתוריות והביא לה את הקופסא הקטנה. הוא קם מהספסל והתחיל ללכת לדרכו, לרגע נעצר וחזר לאחור.
"לעולם על תפקפקי באמונות שעושים" הנערה לא ענתה והלכה לדרכה. חגורה ישנה הייתה על הרצפה וחשבה הנערה לעצמה עם היא חזקה כמוהי, מהודקת בשורשיה ולא נקרעת, היא ידעה שהוא האיש שהחזיר לה את התקווה. האיש עצמו חשב שהוא מצא את הנפש התאומה.