התשוקה לשיר- 2

לאחר כמה ימים, מת'יו הגיע, זוהר משמחה, באותו הרגע נחרתי נחרת בוז וסגרתי את מחברת צרפתית בכעס. זרקתי אתה לתיק ודפקתי על הסליחה "באוף!" קולני. אני מודה שזה אל היה חכם כול כך, יחסית להשתלשלות האירועים לאחר מכן. באותו הרגע איחלתי שמה שזה לא יהיה שיהרס, ברגע זה ממש!
"מה אתה נוחר? אתה חזיר?" שאל המורה מת'יו והתיישב בשולחן המורה, החיוך שלו קטן קצת. אבל אני בטוח שראיתי זיק של זדוניות בעייניו אף על פי שהוא המורה הכי טוב בעולם. הוא מעולם לא שלח אותי להסגר, או לעונש כשרק הוא והכיתה ידעו על כך. אבל אם המנהל גילה, זה היה נגמר רע לשנינו. עכשיו כשאני חושב על זה, כשכול הסיפור הזה נגמר ואני אם אימא שלי בבית של בנאדם עשיר… לא משנה אתם תבינו, זה נראה כול כך מגוחך מה שעשיתי לו! לא חכם כלל.
הכיתה צחקה בקול. שלבתי את ידי על חזי בכעס. מחווה ילדותית מידי. בכלל, הייתי ילדותי יותר מידי באותו הזמן. רק בן 12! לא שאני לא כזה עכשיו, עכשיו אני שונה. ואני אומר זאת בגאווה.
"לא מצחיק" סיננתי. כועס. שוב כועס. שוב אתה תכונה ילדותית, אותה גרשה השירה בימים לפני כן אך החיסרון בה גרם לכאב פנימי, וכך גם לילדותיות וכך גם לחזרתו של מוראנג' הישן. המציק והקשוח, אותה השירה גילתה כבנאדם אחר.
שיחקתי בעט הנובע שלי. כשמת'יו סידר את הכיתה לפי המקהלה, כמו בתחילת כול שיעור "נורמאלי" אם אפשר לקרוא לזה כך. כך באותו הזמן חשבתי. אבל רגע, סטופ. עכשיו כשאני מסתכל על עצמי ככה, זה אני מגחך. וצוחק על עצמי. על השפל של הדרגה אלייה הגעתי. לזרוק דיו על המורה?! באמת?!
אני לא קמתי כשהוא סידר את הכיתה.
והוא סיפר לכולם בהתלהבות על זה שבעוד שבוע נשיר את השיר- לילה- מול אנשים מהממשלה הזו. מה אכפת לי מהממשלה! חשבתי באותו הזמן, הם זרקו אותי למקום המזופט הזה ולא נתנו כסף לאימי לגדל אותי! ואני עוד אמור להופיע?!
ישבתי בשיעמום, שמעתי שוב ושוב את השיר הזה. בכאב שאני לא יכול לשיר את הסולו המיוחד שלי! אבל שיחקתי אותה אדיש ומשועמם.
לאחר שבוע, כולם, חוץ ממני עמדו בחצר שלנו שטוטאה הייטב, מסודרים לפי קולות, אליקו מחזיק בתווים, פפינו אוחז ברגליו של מת'יו, עוזר. המנהל מברבר עם מת'יו והגברת. שמעתי בחטף את זה שהגברת שאלה מי רצה להקים את המקהלה, מת'יו ניסה להגיד שזה הוא, וזו האמת אבל המנהל הזה, המעצבן, לקח עלצמו את הקרדיט. באותו הרגע חלק מהכעסים על מת'יו עברו. נזכרתי בדברים הטובים שהוא עשה.לא, אתה חייב להתעשת חשבתי לעצמי. נשענתי על עמוד לבן שתמך בבניין הקודר של בית הספר.
הקהל הגדול השתתק. המון גברות וגברים מפונפנים. ולחשוב שעכשיו אני כזה. אם אני של היום ואני של אז היינו נפגשים, זה לא היה נגמר טוב.
מטר קללות, כנראה. מצד מסייה עבר.
המקהלה החלה לשיר,
"או לילה,
החושך שלך מסתיר את הצרות
שבאות הולכות
והכאב והככובים
והמיסתורין"
פה הם עצרו, מת'יו הסתכל עליי, והנהן בראשו. וחייך. התיישרתי, הוצאתי את ידיד מהכיסים והתחלתי לשיר.
"או לילה,
החושך שמסתיר את את הצרות
שבאות והולכות
והכאב, והכוכבים,
והמסתורין"
חייכי. היה זיק קטן בעייני, סוף סוך שרתי. אחרי שבועות ללא אימונים! זה היה כיף. נתתי את עצמי לזה. שר מכול הלב. מפה. מפה. לא פה ולא מפה אלא מפה. מהלב. מהחזה, מהכשרון ומאהבה שלי לזסה!
כולם היו מרוצים.
אבל במיוחד אני.