וואן שוט לארי :'(

יש חמישה חלקים….
עם מישי מכירה שלא תהרוס לאחרים !!!

ימים בלעדיך – וואן שוט חלק ב' (לארי).

היום העשרים ואחד-עשרים ושתיים:

ליאם נשאר בשתי הלילות שעברו. הוא ישן על הספה לידי עכשיו. זה מרגיש טוב כשמישהו נמצא איתי בדירה. כשזה רק אני, זה מרגיש כל כך גדול וריק. אני חושב שכדאי שאזמין את אחד מהבנים לישון אצלי לעתים קרובות יותר. אם זה בסדר מצדך?

אני פשוט לא רוצה להרגיש לבד יותר.

זאין סוף סוף התקשר אליי היום. הוא התנצל על כך שהתפרץ עליי. אני פשוט שמחתי לשמוע את קולו שוב מכוון אליי. ברור שהתנצלתי על כך שהחבאתי את המכתב. הוא הצהיר שהוא לגמרי הבין את הסיבות שלי. אני חושב שיכול להיות שאנחנו סוף סוף מתקדמים לכיוון שלום.

אה, אני נפרדתי מאלינור לפני כמה זמן. למקרה שרצית לדעת. ביום שמצאתי אותך, למעשה. פשוט לא היה לי את האומץ לכתוב את זה עד עכשיו.

אתה היית צריך להישאר לעוד יום אחד. אז אתה עדיין היית כאן איתי. היינו יכולים סוף סוף להיות מאושרים.

היום העשרים ושלוש:

הטרפיה הזאת זה לגמרי עינוי. אני לא משתפר. שרה ממשיכה להגיד לי לוותר, להפסיק לכתוב את המכתבים האלה כי הם לא עוזרים לי. אבל אני לא יכול להפסיק. אם אני אפסיק, אני ארגיש כאילו אני אבגוד בך.

אני לא יכול לאכזב אותך שוב.

היום העשרים וארבע:

שרה שאלה אותי לגבי המכתב היום. אני לא יודע למה היא שמרה על שקט כל כך הרבה זמן. כשהיא שאלה אני פשוט לא יכולים להחזיק את הדמעות, אבל נתתי לה באי רצון את פיסת הנייר המקומטת. זה מוזר שאני לוקח את זה איתי? זה כאילו אש שורפת חור בכיס שלי, מזכירה לי את הכאב לכל מקום שאני הולך, אבל אני לא יכול לזרוק את זה. זה אחד מהדברים שנותרו לי ממך.

היום העשרים וחמש:

עברה תקופה מאז ששרתי. אבל שרתי היום. כולנו. זה היום הראשון שלנו חזרה בסטודיו, ותן לי להגיד לך שזה נשמע כל כך שונה בלי הקול הצרוד שלך שמעורבב עם הקולות שלנו. היינו צריכים לשנות את כל השירים. אני ונייל קיבלנו את רוב הסולואים שלך, אבל זה פשוט לא מרגיש נכון לקחת את החלקים שלך.

אני לעולם לא אוכל לשיר אותם טוב כמוך. הקול שלך הוא אחד למיליון, אני נשבע. בכל פעם ששרת כל העולם פשוט נהיה מטושטש בעיניי, וכל מה שיכולתי לראות זה אתה. ביקשתי דיסק עם כל ההקלטות הישנות שלנו, אבל ידעתי שהם לא יתנו לי אותו. ליאם שמע אותי מבקש, אז אני יודע שהוא אמר להם לא לתת לי.

אבל עדיין יש לי את יוטיוב. תבורך אינטרנט. הקשבתי לקול שלך כל הלילה, החל מהופעות האקס-פקטור ועד לאלבום שלנו. לעולם לא יימאס לי לשמוע את הקול שלך, ונראה כאילו רק ככה אוכל לשמוע את הקול שלך מעכשיו.

היום העשרים ושש:

ביקרתי בצ'שייר היום. מתהלך ברחובות, רק שואף את המקומות בהם הלכת לחושים שלי, מדמיין שאתה היית שם איתי, מחזיק לי את היד.

אחרי שנדדתי בעיר, הסכמתי עם עצמי בחוסר רצון לבקר את הבית הישן שלך. כשהגעתי לדלת, אן בירכה אותי עם זרועות פתוחות, ביחד עם ג'מה, מי שנאבקתי להוריד ממני. אני נשבע שלאחותך יש כוח פלג גוף עליון כמו של שימפנזה. (הערת המתרגמת- כן גם אני לא הבנתי מה הקשר אבל בסדר חחח)

דיברנו על כוס תה, ואני שאלתי אותה מה שלומה. הן מחזיקות מעמד הכי טוב שהן יכולות הארי, זה קשה לכולנו. אבל אל תרגיש אשם, הן יתגברו על זה. זה רק אני שאני לא בטוח לגביו. אני זה שצריך להרגיש אשם, וכשאמרתי לה את זה, היא סירבה להקשיב לי מדבר ככה ואם אני הולך להפיל את כל האשמה עליי אז כדאי שאני אעזוב.

הלכתי הישר אל מחוץ לדלת.

אני לא חושב שהיא ציפתה שאני אלך, כי שמעתי אותה קוראת בשמי מהדלת, אבל התעלמתי ממנה ורצתי למכונית שלי.

בכיתי כל כך חזק שהייתי צריך לעצור בכביש, מקבל צפצופים ומבטים קרים מאנשים שעוברים. אבל לא ראיתי או שמעתי משהו. כל מה שיכולתי לראות היה אתה. יכולתי לשמוע את הקול שלך מדבר אליי, וזה היה מספיק כדי להרגיע אותי וכדי שאני אוכל לנסוע את שאר הדרך הביתה.

היום העשרים ושבע:

היום ביליתי את כל היום במיטה. התעלמתי מכל הודעה ומכל שיחה. נייל, זאין וליאם באו באיזשהי נקודה, דופקים על דלת חדר השינה ואומרים לי לפתוח רק כדי לדבר איתם. התחלתי להרגיש אשם שוב, שאני שם אותי בכזה כאב. הלוואי וכל הכאב היה נעצר.

היום העשרים ושמונה:

כשיצאתי מהחדר שלי הבוקר, מצאתי את נייל ישן ליד פתח הכניסה. הוא נראה כל כך עייף וחסר תקווה שהתחלתי לבכות. אני עשיתי לו את זה. אני שאבתי את החיים מכל אחד מהם. הכל בגלל שהייתי אנוכי.

הבכי שלי העיר אותו, והוא אסף אותי אל זרועותיו. נייל נתן חיבוקים נהדרים, כמו שאתה יודע, אז אחזתי בו לזמן ארוך, לא פעם שומע אותו מתלונן, או מרגיש אותו מתרחק. הוא בכה ביחד איתי, וברגע הזה הרגשתי יותר קרוב לנייל מאי פעם. אני מתחרט על זה שלא נתתי לו יותר תשומת לב קודם.

היום העשרים ותשע:

מחר זה יהיה חודש שלם. חודש שלם מאז שהלכת ואני מצאתי את זה קשה לעטוף את ראשי סביב זה. זה מרגיש כאילו זה היה רק אתמול שהיית מלא חיים וצחקת כל כך חזק ועשית את הקטע הזה עם מחיאת הכף שלך.

זה היה אמיתי, לא?

היום השלושים:

היום אני והבנים בילינו את היום בשתיקה לכבודך, מסרבים לענות לכל שיחה או הודעה, או אפילו לדבר אחד עם השני. זו הייתה שתיקה טהורה. למרות שזה לא היה לא נוח או משהו; למעשה זה הרגיש די נחמד. רבצנו בדירה שלי ושלך היום, שמים את הסרטים האהובים עלייך כדי לצפות במשך היום. כולנו ישבנו והצטופפנו ביחד, אוחזים אחד בשני כשבכינו את נשמתנו החוצה. משיכות אפים נשמעו בכל החדר וטישואים מקומטים בערימות הקיפו אותנו. היינו מראה מצער.

אבל מיותר להגיד, שהרגשתי כל כך קרוב אליהם.

היום השלושים ואחת:

אני מניח שעד עכשיו, הייתה לי המחשבה הזאת בראש שאתה תחזור, וכל זה רק סיוט אחד גדול ונוראי. שאני אתעורר בכל רגע ואתה תשכב לצידי, מחייך כמו שעשית בכל בוקר.

אבל אני מתחיל להבין שאתה לא מתכוון לחזור.

היום אני אפילו לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני חושב שהבנים ידעו שאני ארצה להיות לבד, אז לא הוטרדתי עם שיחות או הודעות, ואף אחד לא עצר בדירה שלנו כדי לבדוק אם אני בסדר. הערכתי את זה, למרות שזה בטח בגלל שהם באבל של עצמם.

ביליתי את כל היום בישיבה על הכיסא האהוב עלייך, בוהה באטימות בטלוויזיה כששתיתי את הכאב החוצה. שלוש או ארבע בירות גג, והייתי זרוק על הרצפה בוכה את עיניי החוצה. הכאב של המציאות סוג של.. הכה בי.

היום השלושים ושתיים:

הרגשתי את העומס היום. זה הרגיש נחמד, צפיתי באימה כשהדם טפטף אל מחוץ לידי, שברי הזכוכית ממראת חדר השינה התנפצו על הבהונות. אני לא יודע מה התפרץ בתוכי, אבל אני פשוט לא יכול לשאת את המראה של ההשתקפות שלי יותר. אז חבטתי בזה, יותר חזק משחבטתי במשהו אי פעם בחיים שלי.

הכאבים של החתכים היו רק זמניים, ובקרוב הרגשתי גל של אקסטזה שוטף אותי. אהבתי את התחושה של שליטה בכאב של עצמי, במקום שזה פשוט יבוא אליי בהפתעה.

אני הייתי באמצע ספיגת החתכים כשליאם נכנס, אומר שהוא שמע התרסקות כשפתאום הוא נעצר, והסתכל על היד שלי. הוא הסתכל על היד שלי ואז על המראה המנופצת ואז על הפנים שלי. אני חושב שזה יצא קצת מוזר שחייכתי, אבל הוא מיד גרר אותי אל מחוץ לחדר השינה, מכריח אותי להיכנס למכוניתו והוא לקח אותי לבית החולים.

היום השלושים ושלוש:

יש עכשיו תחבושת מסביב ליד שלי, ואני לא אוהב את זה. אני רוצה לראות את הצלקות, ולהעביר את אצבעותיי על הקמטים שעשיתי. בשבילי הן יפות, סמל נהדר של ניסיון להתקדם הלאה מהעבר. אבל הבנים פשוט לא מבינים.

הם שמרו עליי ללא הפסקה, לא מרשים לי לעשות שום דבר בעצמי או ללכת לבד לשום מקום. אני נהיה חנוק.

היום השלושים וארבע:

אני כל כך רעב, אבל אני לא יכול לסבול את המחשבה על אוכל. הם מנסים לגרום לי לאכול, אבל זה פשוט לא יישאר למטה. אני ירדתי במשקל. הרבה. כולם שמו לב, וזה קשה להסתיר.

אני גם התעלפתי היום בסטודיו, ועכשיו אנשים נהיים מוזרים יותר. אבל אני בסדר. אני באמת-באמת בסדר. אני פשוט לא רעב.

היום השלושים וחמש:

הבנים וההנהלה לא נתנו לי לעזוב את טווח הראיה שלהם למשך העשרים וארבע שעות האחרונות, מוודאים שאני אוכל כל מה שבצלחת שלי ושומר את זה למטה. זה כואב לי בבטן ואני לא יודע כמה זמן אני אוכל להמשיך עם העינוי הטהור של לאכול אוכל. יש לזה טעם כל כך תפל ולמרות שהבטן שלי מקרקרת לעוד אני פשוט לא יכול לשאת יותר ממלוא הפה.

היום השלושים ושש:

אני לא מורשה לעזוב את הדירה שלי עכשיו, עד שאני אעלה במשקל. ההנהלה לא רוצה את הלחץ של המראה של הגוף החדש והרזה שלי, וליצור שמועות שכולנו ידענו שנכונות. אני לא מתמודד עם זה טוב, ואני חושב שזה נהיה די ברור עכשיו.

הבנים ממשיכים להתנצל, אומרים שהם היו צריכים להקדיש יותר תשומת לב למצב שלי בחודש הראשון, ושהם היו צריכים להיות שם בשעת הצורך. למרות שאמרתי להם שאני מבין, כי הם גם היו צריכים להתאבל.

אני לא צריך שמרטפים. אבל זה נראה כאילו אני תקוע איתם מעכשיו והלאה.

היום השלושים ושבע:

הגירוד כדי להקל על הכאב שלי רק גודל וגודל. העווית הלא רצונית ביד שלי לחבוט במשהו שעשוי מזכוכית כמעט תמידית.

למרות שזה בלתי אפשרי להיכנע לתשוקה, כשיש לך שלוש זוגות עיניים שצופים בך כל הזמן. הבנים לא עזבו את הדירה שלי כבר יומיים, ויש לי הרגשה שהם לא הולכים לעזוב בקרוב.

היום השלושים ושמונה:

הבנים מכריחים אותי לחזור לטרפיה מאז שהם גילו שדילגתי על פגישות והתעלמתי משיחות של שרה. הם אומרים שזה הדבר הכי טוב בשבילי, ושאני צריך עזרה.

אז הנה אני כאן, כותב את זה במשרד הצפוף כששרה מסתכלת עליי בריכוז. אני יכול להרגיש את העיניים שלה שורפות אותי, ואני כמעט מפחד להסתכל למעלה.

היא נזפה בי במשך שעה, וכשהיא סוף סוף עצרה היא אמרה לי לכתוב, מאז שאני מסרב להפסיק. היא חושבת שלכתוב את אלה זה רע לבריאות שלי, בגלל שאם אני מדבר אליך כשאתה לא באמת פה, אין טעם בלרפא, היא אומרת.

אבל אני לא רוצה להשאיר אותך מאחור. אני פשוט לא יכול לעשות את זה. אני אוהב אותך, ואני תמיד אוהב.

אף אחד לא מבין.

היום השלושים ותשע-ארבעים:

שרה לקחה את הפנקס שלי אתמול בלילה, אז לא יכולתי לכתוב את אירועי היום שעבר לפני שהיא לקחה את זה. אבל אתמול לא היו אירועים מיוחדים. ביליתי את היום עם זאין ונייל, בזמן שליאם הלך לבקר את דניאל. שלושתנו פחות או יותר רק נרגענו, ובילינו את כל היום בשתיקה.

הם התעקשו ללכת לפארק, אבל חוץ מלהיות מוכרח ללכת לטרפיה, אני לא חושב שאני מוכן לעזוב את הבית עוד.

נייל מצא את הפנקס שלי היום, וכשהוא שאל אותי מה זה אני פשוט חטפתי את זה מידיו וצעקתי עליו לעזוב את זה. אני יודע שהייתי צריך להיות עדין יותר… כולנו עדיין במצב שברירי. הייתי צריך לדעת שהלכתי רחוק מידי כשהוא עזב את הדירה בדמעות, וזאין הגיע מספר דקות לאחר מכן, רק כדי לגעור בי על ההתנהגות שלי.

"אתה צריך להתבגר לו', ולהתקדם הלאה מהעבר. כולם נקרעו על זה, אבל אתה לא צריך להוציא את הכאב שלך בתסכול על כולם! אתה צריך עזרה, לו', ואנחנו מנסים לעזור לך. אבל אתה לא נותן לנו." עם זה טרקתי את הדלת בפרצוף שלו, כי נמאס לי מההרצאות שלו איך לחיות את חיי.

אני אעזוב את זה כשאהיה מוכן.