וידויים

תמיד ניסיתי לרקוד על כל החתונות.
היו לי עשרות שמלות. מאות תאי הלבשה.
והייתי מחליפה הכל! ומהר.
תהיתי, מתי יפתחו את הדלתות?
יתפסו אותי במערומי?
ללא שמלות. ללא מסכות.
רק היופי והכיעור והבושה והגאווה והתועבה.
רק אני.

תמיד תהיתי,
מתי תתפסי אותי, אמא?
כדי לגלות שהבת שלך הפכה לכל הטיפוסים שניסית להרחיק ממנה.
תמיד תהיתי,
איך הבועות האלו יתנפצו. מתי אחשף במלוא מערומי.

כדי להבין שזה כבר לעולם לא יקרה.
שהכל מאוחר מדי.

כי אהבתי אותך, כך גיליתי, יותר מכל החוויות שצברתי, כי היית חשובה לי מאינספור חטאים.
ולחשוב שהייתי צריכה רק תאונת דרכים קטנה וקטלנית כדי להבין את זה.
*
אחרי שהפסקתי להיות הטעות שלך, לא אפשרת לי לעשות טעויות.

אני הייתי התוצאה של תאונת הכניס-הוציא-ברח.
הוא אהב אותך, את אותו, והאמנת לו.
ועשיתם אהבה.
ונכנסת להריון.
והוא ברח.
השאיר אותך לבד. או כמו שאת נהגת לכנות את זה:
"לא לבד, רק בלעדיך."
ואיתי.

ושום דבר, אבל שום דבר, לא מנע ממך להיות האישה החזקה שאת, לא עצר אותך מלהיות אחת מעורכות הדין הכי מצליחות בארץ.

ואמרת, שאני לא הטעות שלך, אני האושר שלך!
והאמנת בכך, בכל ליבך.
וניסית לשמור על האושר שלך.
מפני טעויות, מפני פגמים, מפני רוע.
כמה חבל שאושר דוהה עם הזמן.
*
את לא אפשרת לי ללכת עם הלב שלי. את רצית לקטוע את האהבה שלי, כדי שאני לא אטעה כמוך.
לא נתת לי להיות לבד עם בנים, שלא לדבר על חבר!

לאחר שני פגישות יותר מדי עם בחור, לקחת אותי לשיחה ארוכה- ארוכה בה סיפרת לי שוב ושוב על הטעויות שלך, על מה יכל להיות, על כמה שאהבה היא רק כימיה במוח, ועד כמה היא יכולה להרוס לי את החיים.

לא הקשבתי לך. ונהיינו ביחד. בלי ידיעתך.
זאת הייתה אהבה עמוקה ואמיתית יותר משהכרתי אז, אי פעם.
יותר חזקה מהאהבות שהיו לך, יותר חזקה מהאהבה של סבא וסבתא, והחברות שלך, והחברות שלי, וכל מי שהכרתי.
אהבה טוטאלית. הוא אהב את כל כולי. לא רק את היופי והמעמד, את הנפש שלי, את המחשבה.
ואהבתי אותו ללא גבולות.
יותר מכל דבר.
האמנתי שנאהב לנצח.
ולבסוף, הוא היה יותר זמני ממך.

אבל מה זה משנה? איך יכולת לקרוע את האהבה שלי ממני, אמא?
איך יכולת לא לקבל אותו מבלי להכיר?
ואיך אני, מצאתי את הכוח, לשקר לך יום אחרי יום, במשך שנה, רק כדי לפגוש אותו?!

היית צריכה לתת לי לטעות לבד.
כי רק ככה באמת לומדים.
ניסוי וטעייה.
כאב ועונג.

זאת הייתה טעות לא לתת לי לטעות לבד.
כי את פספסת את אחת התקופות הכי יפות שלי.
את פספסת את האהבה הראשונה והאמתית שלך בתך!
פספסת א-ה-ב-ה!
*
ופספסת אותי.
פספסת אותי כל כך.
כי עם כל הרצון הטוב שלך, לא באמת נתת לי להיות עצמי.
את רצית לקטוע את החלומות שלי!
רצית שאני "אסתדר בחיים!"
שאני אהיה רופאה, או עורכת דין, רואת חשבון, נדל"ן…
כי ראית יותר מדי בחיים. כי עבדת קשה מדי כדי להגיע לאן שאת הגעת. ורצית את הטוב ביותר בשבילי.

אבל זה לא התאים לי.
מעולם.

כי אני לא אוספת רכוש. אני אוספת חוויות.
אני לא רוצה לסיים את החיים שלי עם מכונית יקרה ובית גדול וחשבון בנק מנופח.
אני רוצה לסיים את החיים שלי בחיוך, נזכרת ברגעים הכי יפים שלי.

ואני יודעת שיהיה קשה, וההפך מאוטופיה.
אני יודעת שאני אצטרך גם להתפשר.
אבל אני יודעת שאני מוכשרת מספיק כדי לעשות את זה.
ולאחר עשרות דרכים שגויות, אני אנסה שוב ושוב ושוב, עד שאעלה על האחת שלי.

כי כל מה שרציתי אי פעם היה להפוך את החיים שלי ליצירת אומנות.
להפיץ רעיונות.
לשנות.

אני אמנית, אמא.
אני מהפכנית.
אני הכל.
למה לא יכולת לקבל את זה?
*
מעולם לא קיבלת.
לא קיבלת את האמונות שלי.
ובמקרה שלי;
חוסר אמונה.

כי הבנתי שאין אלוהים עוד מכיתה א'.
ואוי, אני כל כך מקווה שטעיתי, כדי שתוכלי לשמוע אותי מלמעלה.

כי את! את התנשאת על כל מי שלא האמין באלוהים שלך, באמונות שלך.
בעוד אני תמיד אמרתי "חיה ותן לחיות."
שנאת את הערבים, שנאת את המתבוללים, שנאת את אלו שהמירו את דתם, שנאת את השמאלנים, ושמת קצוץ על כל השאר. ושנאת ושנאת ושנאת.

וזה היה שובר אותך, אם הייתי אומרת לך, שיש יותר מאמת אחת.
שכולם טועים וכולם צודקים, כי לכל אחד יש את האלוהים שלו, שמכתיב לעצמו את החוקים של עצמו והגבולות של עצמו.
ואני מאמינה בעצמי!
ואני מאמינה שגם את האמנת בעצמך יותר משהאמנת באל כלשהו בדרך שלך, כי את היית האחראית להצלחה שלך, ולא אף אחד אחר.

ואני מציבה את הגבולות של עצמי, אם בכלל.
ובמהלך שנות העשרה שלי, הספקתי כל כך הרבה מעבר לשנים עשר שנות חינוך חובה.
*
לא הפסקת לספר על הטעויות של "החברות" שלך, של האנשים שהכרת.
אני נשבעת שלמדתי המון, ובכל זאת, רציתי לחיות חיים מלאים.
רציתי למלא את הדפים של סיפור חיי בעולם מרתק.
או לפחות כזה שיסיר מעליי את הריקנות שחוויתי.

באחת ההפסקות, הלכתי למחששה, ביחד עם חבורה של ערסים, פרחות ואנשים שבורים.
שהתגלו כלא כאלו גרועים מאוחר יותר.
הייתי חייבת לנסות, לא כי זה כל כך מגניב, פשוט כי הייתי חייבת לנסות! להוסיף לסיפור חיי.
אז ביקשתי אש, לקחתי שאכטה, והשתעלתי.
כלומר, כמעט נחנקתי.
והמשכתי עד שהשתעלתי.
וכשלקחתי את השאיפה האחרונה, כמעט ולא השתעלתי בכלל!

סיימתי סיגריה אחת. וזהו.
וחזרתי לחיי.
"אני צריכה להצית לבבות, לא סיגריות.", חשבתי לעצמי.

אבל לא הפסקתי שם.
רציתי חיים מרתקים!
וחשבתי שאני חייבת להוסיף סיפור על אלכוהול.
אז באחת מהנסיעות העסקיות שלך, השגתי תעודת זהות מזויפת, ונכנסתי לאחד הברים הנחשבים.
ושם, הזמנתי משקה שאיכשהו היה נסבל. לא הרגשתי אותו, וגם לא את אלו שהגיעו אחריו.
"איזה סיפור עלוב," חשבתי כשהתכוונתי לצאת, "האלכוהול הזה לא משפיע עליי."
וברגע שקמתי, הרגשתי את כולו עולה בבת אחת, לגוש ורוד וחמים של שמחה מזויפת.

פתאום העולם נהפך ליפה ומטושטש ומצחיק.
בעיקר כי הוא כל כך מטושטש.
וגם המחשבות האלה היטשטשו.

והזמנתי עוד ועוד משקאות.
ורקדתי על הבר.
ופלרטטתי עם הברמן.
ואת כל זה אני יודעת אחרי שמצאתי את המספר שלו בכיס שלי.
איך יצאתי מזה בקלילות כזו?

כל הזיכרונות היו מטושטשים.
זכרתי רק שמחה מזויפת.
שבטח הייתה נפלאה אחר תקופות קשות, ומיותרת, כשאני יכולה להשיג זיכרונות יפים ויציבים יותר, רק מלבלות עם אנשים שאני אוהבת.
שלא ידעו על דבר.

חיבקתי את האסלה, ותהיתי, למה כל זה היה נחוץ כדי לחיות חיים מלאים?
והקאתי.

והמשכתי לטעות. ואהבתי את זה.
נסעתי למקומות מרוחקים ביחד עם אנשים שרק הכרתי.
פרצנו לבריכות של בתי מלון.
גללנו ג'וינטים ליד מדורות.
התמזמזנו על שפת הים.
רכבנו על שוורים.
רצנו עירומים ברחובות.
וחלמנו על דברים גדולים יותר.
*
היית מאמינה, אמא?
שזאת אני, הבת שלך, שכל חצי שנה מקבלת תעודת הצטיינות?
אותה אחת שמידי כמה חודשים מתקינים לה עוד ועוד מדפים בספרייה, שתופחת ותופחת יותר ויותר בכל שבוע שעובר.
כן אני. אותה הבת שלך, שאהבת לקחת לכנסים, להרצאות, למרכזי תרבות.
אותה אחת שידעה לדבר ברהיטות על כל נושא וכל דבר שעניין אותה.
אותה הבת שהתגאית בה אין סוף.
"את מבינה עניין, לא כמו בני הנוער האחרים."

היית מאמינה, אמא?
שחלק כה גדול ממני, את כבר לא תגלי לעולם.
*
אבל זה לא הכל.
היו עוד יותר מדי דברים שלא ניסיתי.

יום אחד, יצאתי לסיבוב עם איזה אופנוען.
אני לא יכולה לתאר את ההרגשה.
זה היה מדהים יותר מכל מה שסיפרתי לך ביחד!
אהבתי את המהירות, את העוצמה, את האדרנלין.
את הרוח בשיער, את חוסר התחושה וחוסר השליטה והחופש.

רכבנו ורכבנו ורכבנו.
זה הרגיש לי כמו רגע.
עצרנו רק כדי לתדלק.
ודיברנו כל הלילה.

הוא שאל אותי מה הסיפור שלי, והסיפור שלי אכן התנשא שעות על גבי שעות.
ושלו לא פחות.
נשבעת לך, הוא יותר מתוסבך ממני!
אבל את זה אני אספר לך כבר בפעם אחרת.

בלילה הראשון רק פרקנו.
והמשכנו להיפגש, ולרכב, ולדבר.
לאחר כמה שבועות הוא אמר שהתאהב בי. עוד מהלילה ההוא.
התאהב בחלומות שלי, ובשאיפות שלי, ובאומנות שלי, ובחיים שלי, ובטעויות שלי, ובפגמים שלי ובכל מה שאי פעם הכיל אותי.
ואמרתי לו שגם אני.

וריפאנו זה את זה.
בהדרגה.
קודם פתחנו צלקות ישנות,
אחר כך חיטאנו,
זה כאב.
ואז תפרנו מחדש.

ולאט לאט הפסקתי עם השטויות,
שריגשו אותי לרגע,
והשאירו אותי עם ריקנות מאוחר יותר.
ועשיתי, מה שבאמת אהבתי.
מה שבאמת עשה לי טוב!
את כל האומנות שפספסתי בדרך להפוך את חיי ליצירת אומנות.

מצאתי משמעות מחדש.
*
הוא אמר שאני חייבת לספר לך.
כי את חלק משמעותי מדי מהחיים שלי ואת חייבת לדעת!
את חייבת לדעת מה החלומות שלי.
מוכרחה לדעת מה אני באמת אוהבת.
זקוקה לדעת על העבר שלי, על הטעויות, האהבות, וכל השאר.
צריכה לדעת את האמת!
וכל פעם שדמיינתי את עצמי עושה את זה,
ראיתי אותך משתגעת, ודואגת, ומאבדת שליטה.
ומפסיקה להיות גאה בי, אולי שונאת אותי, מעיפה אותי.

ולא יכולתי. פשוט לא יכולתי.
תמיד אמרתי שאני אעשה את זה, ביום מן הימים,
למרות שתמיד האמנתי שהכל יתפוצץ.

וכלום לא קרה.
*
וזה הדבר היחיד שאני מצטערת עליו.
אני מצטערת שלא הכרת אותי באמת.
אני מצטערת שלא ביליתי איתך מספיק זמן.
אני מצטערת שהייתי אמיצה מספיק לעשות אינספור דברים מטורפים, ופחדנית מכדי לעשות דבר כל כך פשוט.

אני מצטערת שאני ואת לעולם לא נדע.

ועד כמה חטאתי באמת?
אני פשוט חייתי, אמא. כמו שחיים אמורים להיות- חיים.
ואני חזקה, בדיוק כמוך.
תדעי שאני אמשיך להילחם ולעשות רק מה שעושה לי טוב.
ואם היית פה, היית אומרת לי שאני לא לבד.
וזה נכון.
אני לא לבד, רק בוכה לבד.
וזה הכל.