זו אשמתך. זה מגיע לך.

היא הייתה נערה מדהימה, חברתי הטובה ביותר, יפה, חכמה, מיוחדת, טובת לב, באמת ילדה שהיא אחת למליון. ואתה יודע מה? היא אהבה אותך, אף פעם לא הבנתי למה אבל היא אהבה אותך, אהבה אמיתית שאין כמותה, חודשים היא דיברה איתי עליך, וכשהצעת לה לצאת, היא קרנה מאושר, בתחילת הקשר שלכם, הייתם כמו זוג יונים, לא מסוגלים להוריד את הידיים אחד מן השניה, שמחתי בשבילה, למרות שלא הבנתי מה היא מוצאת בך, ה׳ילד הרע׳, מלך השכבה, היא הייתה טובה מדי בשבילך. הקשר שלכם החזיק זמן רב יותר משתארתי לעצמי. כשחגגתם שנה ביחד, כבר האמנתי שתשארו לנצח, חשבתי שהשתנת, הייתם זוג יפה כזה, תלתליה השחורים ועיניה החומות והטובות, ועינייך הירוקות שתמיד הסתרו קצת עם קצוות משיערך הבלונדיני שסירקת קדימה. אבל שבוע אחר כך, יצאתם למסיבה, ושתית, שתית הרבה, יותר מידי, היא גם שתתה קצת, היא לא רצתה להיות שונה, היא רצתה להנות קצת, כשנגמרה המסיבה, ניגשתם אל המכונית, היא ביקשה, אמרה לך שזה בסדר, תקחו מונית ותבואו לקחת את המכונית יום אחר כך, אמרה שאתה שיכור מכדי לנהוג, אבל לא הקשבת לה, שכנעת אותה שוב ושוב שזה בסדר, שאתה במצב מספיק טוב בכדי לנהוג והיא, טובת הלב התמימה הזאת, האמינה לך, היא אמינה לך! כשנסעתם, לא שמת לב לפנסים שהגיעו ממולך, לא בזמן לפחות, אתה נשארת בחיים אבל היא, היא לא שרדה. חבל שהיא מתה ולא אתה. אבל היא זאת שמתה, ואין אפשרות לשנות זאת, מגיע לך שנשארת בחיים, שיום יום תהיה חייב לחיות עם מה שעשית, עם כל הכאב והעצב הזה, לראות את הכאב בעיניים שלי, בעיניים של המשפחה שלה, של כל אלו שאהבו אותה. מגיע לך הכאב בלחיות בלעדיה, לחיות ולדעת שאתה הסיבה שהיא מתה. מגיע לך.