טיפה של אומץ בים סוער של הישרדות
"פצצה מתקתקת".
כן, בדיוק ככה הייתי קוראת לו כשהיה לי אומץ לעמוד מולו.
בפעמים המועטות שלא עניין אותי כמה מכות אספוג, העזתי לעמוד גם על רגליי האחוריות העיקר שלא אשתוק יותר.
וזה תמיד עלה לי ביוקר.
פצצה מתקתקת, זה הקעקוע שהיה לו על הכתף כשהכרנו.
כששאלתי אותו מה הפירוש הוא אמר שזה בעקבות אירוע בצבא שבו איבד חבר אחרי שנפצע אנושות מפצצת מרגמה.
חשבתי לעצמי שהוא גיבור, ואפילו אמיץ שהחליט לקעקע אירוע כה נורא על עורו לכל החיים.
ואז הבנתי,
אחרי שנים רבות שאני איתו הבנתי,
שהמכות שחטפתי כל יום כשחזר מהעבודה
היו פורקן של כל החיים האומללים שעבר.
כמות המכות שחטפתי ממנו, העיקר שלא יפגע בילדים, העיקר שיסיים את מעשיו ויצא מהבית…
שתקתי. שתקתי כי רציתי שקט עד היום שלמחרת בו יחזור על מעשיו.
לא יכולתי לראות שיש עולם אחר בחוץ,
צבעוני ויפה,
ולא קודר ואכזר כפי שראיתי ב-15 השנים האחרונות שאני איתו.
והיום… המכות שעל גופי עברו מזמן,
הוא כבר לא נמצא בסביבתי ובסביבת ילדיי יותר.
הוא ברח…
בפעם הראשונה קמתי על רגליי ואמרתי די! לא עוד!
הזמנתי משטרה אחרי שהשכנים ניסו לפרוץ את הדלת למשמע הצרחות שלי אחרי שחטפתי מבול של מכות.
הוא ברח מהגינה.
הפעם האחרונה ששמעתי עליו הייתה בחלוף שנתיים והתברר שהוא בכלל נמלט מהארץ.
כמה ימים אחרי קראתי ידיעה בעיתון: "גבר כבן 45 נספה בשריפה באיטליה. ככל הנראה מדובר בהתאבדות."
פתאום שמעתי דפיקה בדלת.
"את תהילה?" שאלו אותי השוטרים.
"כן" עניתי בקור רוח.
"קחי, זה המכתב שבעלך השאיר לאחר שהתאבד בשריפה…".
ישבתי, ולא נשמתי…
האותיות התחילו להסתדר לכדי מילים עם משמעות :
"אם הייתי יודע איך להתחיל ואיך לסיים כנראה שלא הייתי עושה את כל הדברים שעשיתי לך.
את נתת לי בית, יציבות, שמחה, עתיד, חמלה ואהבה. כל מה שלא היה לי בחיים ולא ידעתי להכיל את כל הטוב שבך, אז ניסיתי לשבור אותך, בכל דרך אפשרית.
אבל את נשארת אמיצה, לביאה.
גם אחרי כל הסימנים שהייתי משאיר לך היית קמה, מתאפרת ומנהלת את העולם ברוגע ובנחת.
הדבר הכי טוב שיכולת לעשות הוא להזמין לי משטרה, משמה הכל התגלגל.
שנתיים התגלגלתי בין בתים, אנשים זרים, רק אני ואלוהים.
הבנתי שכל כך שגיתי,
והאכזריות שהתפשטה בדמי כמו רעל עברה אלייך ואל הילדים..
אם אני אגיד שאני מצטער, זה באמת ישנה משהו?
אבל אני כן אגיד שכל זה לא מגיע לך.
אני לוקח אחריות מלאה על כל מעשה אלימות שביצעתי כלפייך וכלפיי הילדים.
לא עשיתי דבר מאהבה אלייך, אלא משנאה לעצמי.
אסור לאנשים כמוני להסתובב חופשי ובוודאי שלא לגמור בכלא. המקום שלנו הוא לפנות לשיקום, לקבל כלים לחיים חדשים. לדעת להכיל אובדן, פגיעה, חוסר אהבה או תמיכה או כל אירוע אחר שיוצר אצלנו את היכולת שלא להביע רגשות ולפרוק אותם במקום זאת במכות…כי כך היה אבי.. וכך היה מורי.
ברחתי כי הבנתי שאני מסוכן, שאני לא יכול לחיות עם המעשים שעשיתי, אבל בעיקר ברחתי בשביל שלך תהיה הזדמנות לחיות..
היי שלום,
הפצצה שכבר מזמן התפוצצה…".
לא ידעתי אם להרגיש חופשיה או לבכות על מר גורלי על אובדן אבי ילדיי…
השוטרים דיברו והשוטרת אפילו חיבקה אותי.. אבל באמת זה כל מה שאני זוכרת …
לפתע נפתחה הדלת וגברת מבוגרת לחשה : "גבירותיי, השיעור הסתיים".
אז כן,
היום אני מורה לאומנות שמסתובבת בין מקלטים לנשים נפגעות אלימות.
החלטתי לאחר דין ודברים עם עצמי לעבור חוויה מתקנת ולשקם את עצמי ונשים נוספות דרך מכחול וצבע.
מוקדש לכל הנשים שנפגעו אי פעם וחיפשו מענה, או חמלה להבין מדוע פגעו בהן כל כך ונותרו רק עם קול באפלה.
ולזכר כל הנשים שהעזו לקום כנגד המתעלל, הן במילים והן במחשבתן, יהי זכרן ברוך.
עלילת הסיפור דמיונית אך שאובה מאירועי המציאות.
אני בטוחה כי כל אחד ואחת יתחבר למשהו בו..
תגובות (3)
הלוואי וככה יהיה גם בחיים, שאנשים יקומו ויבינו כמה ההתנהגות הרעילה שלהם פוגעת והורסת אחרים.
אני כן חושבת שאנשים כאלה צריכים לעמוד לדין, כדי שהנפגעים יוכלו לקבל סגירת מעגל משלהם.
מי ייתן וכל בנאדם שחווה התעללות יצליח להישאר על הרגליים ולהמשיך לחיות.
קטע מלא ברגש ועוצמה.
ואו תודה רבה לך מקרב לב. שמחה לשמוע שהתחברת לסיפור שכתבתי :) אני חושבת שכן יש למצות איתם את הדין אבל זה בכלל לא מספיק בשביל לסגור מעגל. צריך גם מזה וגם מזה בשביל שהנשים יוכלו להמשיך הלאה בצורה בריאה :)
ואו תודה רבה לך מקרב לב. שמחה לשמוע שהתחברת לסיפור :)
אני חושבת שכן יש למצות איתם את הדין אבל זה בכלל לא מספיק בשביל לסגור מעגל. צריך גם מזה וגם מזה בשביל שהנשים יוכלו להמשיך הלאה בצורה בריאה :)