כי בסופו של דבר, אמא יש רק אחת.

אני ישבתי, צופה בטלוויזיה.
אחותי שיחקה במחשב.
אבא בעבודה.
ואמא? טוב, כמו רוב האימהות- בישלה.
"דורי, אתה יכול להביא לי שמן מהשכנה? שלנו נגמר אתמול וכבר התחלתי להכין את הלחם לשבת," אמרה אמא שלי, אילנית.
"אבל אמא, עכשיו התכנית הכי אהובה עליי! אי אפשר לחכות עוד רבע שעה?" שאלתי בקוצר-רוח.
"אויש, דורי, בסך הכל חבורה של צבים מטופשים שמוכרים לך בקופסה הטכנולוגית הזו!" אמרה לי אמא מהמטבח, ונשמע כי היא מתחילה לאבד את סבלנותה.
נאנחתי, ובלית-ברירה קמתי מהספה ויצאתי מהבית. פניתי אל הדירה שממול, נקשתי על הדלת קצרות והמתנתי. אחרי עשר דקות פתחה לי את הדלת אישה עם שיער בלונדיני קצוץ כמו גבר, עיניים שחורות וחיוך חביב. "כן?" שאלה ברוחב-לב.
"אה- אמא שלי צריכה שמן.." מלמלתי במבוכה.
"אני מצטערת, אבל שלי נגמר. הבת שלי הלכה לקנות חדש, אז תחכו, והיא עוד מעט תגיע. בסדר?"
הנהנתי, ובדרך הביתה קיללתי את אמא שלי על כך שגרמה לי להפסיד 5 דקות מהתכנית האהובה עליי, ועוד בשביל סתם.

"אבא? מה המצב של אמא?" שאלתי בדאגה כשאבי חזר מבית החולים, מבט עייף על פניו.
"קשה, קשה.. היא חולה בסרטן.." לא נראה שהוא מתכוון להרחיב, אז פשוט הלכתי לחדר שלי, התיישבתי על המיטה ובהיתי בקיר ממול. איך זה יכול להיות שאמא שלי חולה בסרטן? למה היא? למה דווקא היא?
הרגשתי כאילו הכול באשמתי. תמיד כעסתי עליה כשהיא אמרה לי לעשות משהו שאני לא מרוצה ממנו, וממש כמה ימים לפני שחלתה קיללתי אותה על שהפסדתי תכנית מטומטמת. קשה לי להגיד סליחה, כי אני מתבייש. אני מרגיש שאני מודה במעשה מגעיל שעשיתי, וקשה לי להודות, קשה לי להגיד שאני אשם בכול. אני רוצה להתנצל בפניה על הכול, אבל אבא לא מוכן לקחת אותי אליה. הוא אומר שהיא לא רוצה שאני אראה אותה ככה. אבל איך אני יכול לכפר על המעשים שלי אם לא אדבר איתה?
הסיכויים שתשרוד קלושים. היא חולה ככה חודשים, כמעט חצי שנה. ואני לא טיפש, אני יודע שבסופו של דבר המחלה הורגת אותך. אני לא מוכן שהיא תמות לי ככה. אם היו שואלים אותי פעם ממה אכפת לי יותר עכשיו, מהמחשב או מאימא, הייתי אומר מהמחשב, כי אימא נראתה לי מובנת מאליה, אפילו משרתת. אבל עכשיו, כשהיא על הסף, אני יודע כמה אני מעדיף אותה על פני כל דבר אחר בעולם.
הלוואי שיכולתי לשנות את זה.

ראיתי אותה כשהיא מתה. זו הייתה הפעם היחידה שביקרתי אותה במשך כל תקופת המחלה שלה. אמרתי לה שאני מצטער על הכול, בכיתי, והיא חייכה אליי וליטפה את לחיי. "אני יודעת שאתה מצטער, אני יודעת מה זה להיות ילד שלא יודע להבדיל בין טוב לרע.." לחשה לי ודמעות נקוו בעיניי. ואז היא קפאה בפתאומיות. לפתע היא התעוותה מכאבים וצרחה בייסורים. לא ידעתי מה לעשות, נבהלתי, הרגשתי שאני תקוע בדרך ללא מוצא. יצאתי מהחדר במהירות, וזעקתי: "דוקטור!"
חבורה של רופאים הגיעה במהרה, ונכנסתי אחריהם. בהיתי בה. היא שכבה במיטת החולים ללא ניע, שיערה הבלונדיני מעטר את הכרית הרכה עליה נח ראשה, עורה חיוור כשל מת. עיניה הכחולות בהו בתקרה מבלי לראות, ושפתיה האדומות היו כעת ורדרדות וסדוקות. פלטתי צרחה בלתי ניתנת לעצירה. הרופאים הוציאו אותי מהחדר, שמעתי שמנסים לעשות לה החייאה. התיישבתי על הישבן ליד הדלת, השענתי את ראשי על הקיר הצח והקר וחיבקתי את ברכיי. התפללתי שהיא תהיה בסדר, אבל קול בראשי לחש שאני מתפלל לשווא. כעבור זמן שנדמה כנצח, אחד הרופאים, זקן עם שיער מאפיר, הביט בי בעצב.
התחרפנתי לגמרי, התחלתי לצרוח ולקלל ולבכות ולבעוט בחפצים שנכרו בדרכי. היו צריכים להחזיק אותי בכוח ולתת לי תרופה להרגעה. אבל באותו הרגע ידעתי, שאת אמא שלי לא אפגוש יותר.

הלוויה הייתה ארוכה ומייגעת. ההספדים היו מטופשים, על כל פנים, וכול הזמן רק רציתי שהמנחמים יסתמו את הפה, יפסיקו לטפוח לי על הכתף כאילו הכל יהיה בסדר עכשיו, כי זה שקרים. שקרים. כלום לא בסדר. ושום דבר כבר לא יהיה בסדר. הרגשתי כאילו אני טובע במערבולת לוחצת, כאילו אני מאבד את כל מה שיקר לי, ואני נשאר חשוף ובודד, צף על פני המים. שאלתי למה אני נשארתי אם כל מה שהיה חשוב לי נלקח ממני בכפייה.

עברו חודשיים מאז המוות של אימא, ואני עדיין מרגיש שלא התגברתי. החברים שלי מתייחסים אליי ברגשנות מחרידה, כאילו עם כל זה אני צריך גם יחס מיוחד וטיפשי. אני יודע שמרכלים עליי ועל כמה שאני מסכן, אבל זה באמת עוזר? במקום לעזור לי לחזור לשגרה, רק מכבידים עליי יותר. היחידה שלא מתייחסת אליי בצורה הזו היא נעמי, היחידה שמבינה אותי. היא יתומה מאב ומאם, וכעת היא חייה אצל סבא וסבתא שלה. היא יודעת שצריך לתת לזה להירגע לבד, להשלים עם זה, ולא צריך תוספות שכאילו "ממתיקות" את ההרגשה. פעם אחת היא אפילו באה אליי, נתנה לי חיבוק ולחשה לי: "זה קשה, זה לא עובר, אבל צריך להמשיך לחיות".

היום, אבא הביא בפעם המי-יודע-כמה את החברה החדשה שלו לבית, אישה אלגנטית, חטובה, עם עיניי בדולח ירוקות ובעלת שיער כהה וארוך. הם שוחחו, צחקו, וכל פעם שנאתי את אבא שלי יותר על שהוא מצליח לעבור הלאה, שהוא מחלל את זכרה של אמי ומתחיל עם מישהי אחרת. אולי זה קטנוני, אבל לא אהבתי אותה, ותמיד התנהגתי כאילו אני מצליח לסבול אותה איכשהו. זה צבוע, אבל איך אפשר? איך אפשר פשוט להתגבר על המוות שלה? איך אפשר לסלק אותה מהחיים ולהתחיל חיים חדשים?
עכשיו אנחנו יושבים לשולחן, אבא, אני, החברה שלו ואחותי הקטנה, שמאז מות אמא היא נראית עצובה, רזה וחיוורת. אני לא מקשיב לשיחה, עד שאבא אומר: "טוב, אז התאריך לחתונה סגור?"
"חתונה?!" שאלתי, המום. על מה הוא מדבר? איזו חתונה? לא הספיקה לו אמא? הוא צריך עוד אישה, וגם מעצבנת, בחיים?
"כן," צחקה החברה שלו, דניאל. "ואז אני אהיה ממש כמו אמא שלכם!"
השתררה דממה מביכה, ודניאל קלטה שאמרה משהו לא נכון. "הכוונה שאגדל אתכם ו-"
"זה לא משנה. את לא יכולה להיות אמא שלנו." אמרתי בקול חלול, ובהבעת פנים חתומה התרוממתי מכסאי והסתגרתי בחדרי, מבלי לסיים את הפיצה המגעילה.
דמעות זלגו במורד לחיי מבלי-משים, אבל זה לא משנה. כי בסופו של דבר, אמא יש רק אחת.