לצלול עמוק. פרק 3

"נעמה אולי תירגעי?", נהיה עומר רציני, "את התעלפת ואני פה איתך מהבוקר!."
הבטתי בו בעיניים מצומצמות ולבי הלם כפטיש. "איך בכלל התעלפתי?", חיכיתי לתשובה הגיונית. עומר הביט בי ברצינות שוב, אבל יותר רציני, לאחר אמר, "את ברחת מזוהר." ואז הייתי מופתעת.
"איך ברחתי מזוהר, זה לא יום האהבה הפרטי שלנו?"
"זוהר צעק עלייך."
"למה?"
"כי לא רצית לנסוע לאילת."
ואז פתאום הכל נהיה לי ברור. זוהר רצה לנסוע לאילת ואני התנגדתי ואמרתי שזה רחוק! ואז ברחתי וכביכול קיבלתי מכת שמש. הרגשתי נורא, כאילו לקחו לי את הלב וחתכו אותו באמצע ואז היו שני חצאים שחורים, ללא דם. ידעתי שאם אקום מזרעותיו הארוכות של עומר אפול שוב, ואז שאלתי שאלה נוספת. "למה אני לא בבית חולים?", ולשאלה חיכיתי לתשובה עוד יותר הגיונית.
"לא רציתי שידאגו לך סתם, כולה מכת שמש קטנה."
"אני יכולתי למות! כולה?!", רתחתי מזעם.
"נעמה… אל תכעסי", ניסה להרגיע עומר את המצב, "הכל בסדר עכשיו, נכון?"
ופתאום, איכשהו מזועמת ועצבנית נהייתי רגועה מאד. כאילו לא קרה דבר והכל כל כך נפלא, הייתה לי הרגשה שמשהו טוב יקרה עכשיו, אבל לא ידעתי מה. המראה הטוב הראשי היה מטושטש. אבל אז דאגתי ממשהו אחר, מה יגידו הוריי?! הם ירתקו אותי! החלטתי להוציא מהר את הפלאפון. היו 31 שיחות שלא נענו, 17 מאמא ו14 מאבא.
"אוי ואבוי", אמרתי לעומר, "מה אני יעשה?"
ועומר כמובן היה רגוע. "דיברתי איתם", אמר, "אמרתי שאת וזוהר יצאתם לבילוי, ותחזרו ב21:00."
חייכתי כרגע חיוך רחב מתמיד, כאילו חיי ניצלו מחדש. וראיתי שש31 השיחות היו בשעות הצהריים. וקיבלתי הקלה.
"רגע אבל מה אמרת להם?", עוד פעם נהייתי לחוצה, "בנוגע לפלאפון."
"שאת שכחת את הפלאפון במכונית שלי", אמר, "לכל דבר יש הסבר הגיוני נעמה", היה לו חיוך על הפנים.
עמק הגליל נראה כל כך יפה בשעות אלו. הכוכבים שיחקו עם הירח בשמיים, ציפורים צייצו בשמחה, ושכניי, שגרו מתחת להר חגגו בקריאות שמה שהיום נגמר היום הראשון של החופש הגדול. ולרגע אחד, התאהבתי מחדש. הסתכלתי לעומר בעיניים ואז פשוט נישקתי אותו. הוא נרתע ממני.
"מה את עושה?", היה עומר בהלם. נבהלתי, ברחתי מההר כמו פחדנית. מה חשבתי לעצמי?! למה הכל כל כך רע היום?!