לחזור אל האור

היא מסתכלת עלי, עיינה שחודרת מבעד לגופי הדל וחותכת את נשמתי הדקה.
אי אפשר לתאר את העין הזאת. העין הזאת מראה את מי שאתה ומי שלעולם לא תהיה. הסכלתי על העין הזאת. לא ממצמצת. אסור לי. מסתכלת על העין הזאת, היא חודרת מבעד גופי הדק, מבעד נשמתי הדלה.
אין דבר שיוכל להציל אותי כעט. זה קורה. אני מרגישה את נשמתי נשאבת. נשאבת אל תוך האפלה הנצחית שבה העין שרויה. אני. היא. עכשיו אני נוכחת לדעת שזה הסוף, כנראה שאין עוד למה לחיות.
אני מסתכלת על העין הזאת. היא מסתכלת עלי. למה לחיות באמת? למה?
כדי לראות את הזריחה בכל יום! לראות את השקיעה, להרגיש את הקרירות הנעימה של הלילה. להרגיש את החום הצורב של היום.
דמעה זכה יורדת במורד פני, עוברת בלחי, נוגעת בסנטר ויורדת אל האוויר ומהאוויר אל הריק הנצחי של החשיכה.
הדמעה נפלה על משטח כלשהו, היא עכשיו יהלום. הוא נחת בצלילות על המשטח. הפניתי את עיניי מטה. יהלום קטן היה מונח שם, בצורת דמעה זכה. הושטתי את ידי ולקחי אותו. פתחתי את כף ידי וזה היה שם.
יהלום קטן, בצורת דמעה זכה. אחזתי בה בין שתי עצבאותי. בחנתי אותה. זה היה דבר יפיפה. זך ובתולי.
קפצתי את ידי לאגרוף וזרקתי את היהלום הפעוט. הוא עף הרחק ונחת בקול מצלצל וחלול. העפתי מבט אחרון בו מטרם עזבתי את האפלה הנצחית שהייתי בה ועברתי אל האור מסנוור. לאט לאט אני יכולה לראות לראות את האור.