מופנמת

הסתכלתי לו בעיניו וראיתי אותו, את כולו כל כך פשוט ובכל זאת מלא זוהר,
האופן הפשוט הזה בו הוא מחייך גורם לו להיות כל כך מיוחד,
כי הוא טבעי ומלא יושר, ובימינו אין הרבה אנשים כאלה אתם בטח יודעים בעצמכם,
"אני כבר מחכה שתהיה קצת יותר משוחררת" הוא אמר ממשיך לחייך
"אל תדאג זה יקרה פשוט לוקח לי זמן להיפתח לאנשים"
"כן אני יודע, אבל את לא סתם ביישנית את ממש מופנמת וסגורה" החיוך נעלם ופנים מסוקרנות ומלאות חשדות הופיעו "אני שואל את עצמי מי גרם לזה.."
-הו, חייל יקר שלי אם רק תדע מה אני סוחבת בגבי תרצה לברוח.. "כל מיני אנשים" החזרתי לו בקול תשוש מרפרוף בין הזיכרונות הלא נעימים, "כן..אני לא רוצה לחטט ולגרום לאי נוחות אם תרצי לדבר איתי על זה מתישהו אני יותר ממוכן לשמוע" קולו מרגיע,גורם להקלה בליבי אינני חייבת לשפוך הכל עכשיו, זה בסדר.