מישהו רואה? פרק 2

וככה יהיו כל חיי? לרדוף אחריי משהו לא קיים? בנתיים הרגשתי את אמא יוצאת מחדרי בעצב. כמובן שלא רציתי שהיא תהיה עצובה, זאת אמא, היא האחרונה שהייתי רוצה שתהיה עצובה בכל העולם הזה.
"אלוהים…", התחלתי פתאום להתפלל, "אם אתה רואה ושומע אותי עכשיו, בבקשה שהכל יהיה בסדר, שאתחיל לראות או שלא נעבור דירה… אמן." זה בחיים לא יקרה. לאחת 7 שנים שאני עיוורת אי אפשר להתחיל לראות ככה סתם. וידעתי שזה חסר תקווה. ובנוגע לעבור דירה? את זה אפשר לתקן. ואני רוצה בכך יותר מהכל כרגע. ובמהירות, עבר לו יום, והגיע המחר. לא ידעתי איזו שעה עכשיו ואם אתעורר שוב ליום עוקצני או ליום מפתיע ושמח. לא הייתי יכולה לדעת. סירקתי את שיערי החום והארוך, כפי שהייתה אומרת לי כל הזמן אמא: 'יש לך שיער כל כך יפה, חום וארוך', אני לא זוכרת באיזה צבע היו עיניי, ובאיזה צבע הם יהיו אם אי פעם אחזור לראות. ולא רציתי לשאול את אמא. ואמא לא רצתה להגיד לי כי חששנו שזה יגרום לי אי-נוחות כלשהי.
בקיצור, פתחתי את דלת ארון הבגדים. עברתי על החולצות שלי בזהירות בצד ימין למעלה, לנסות לדעת איפה סמל בית הספר שלי. לבשתי שורט קצר בצבע ירוק, כפי שלמדתי לקרוא ברייל אז אמא שמה לי פתקיות על הבגדים. אז ככה, התחיל לו עוד בוקר רגיל. וקיוויתי שיהיה יום טוב.
כמובן לא ידעתי מהי השעה. הייתי צריכה לחכות לאבא או אמא או אחי הגדול בן שיעזרו לי להגיד מה השעה. בנתיים, התיישבתי על מיטתי. מחכה שמישהו יתעורר. לאחר מספר דקות שמעתי את קול מוזר ולא מוכר. "מי זה?", שאלתי. לא הייתה תשובה. ואז נעלם הקול לכמה שניות.
"ליה, השעה היא 7:03", אמר הקול.
"מי זה?!", כבר נבהלתי.
"אני המלאך השומר שלך", צחק הקול, זה היה בן.
"די בן! למה?! למה להבהיל אותי?", הייתי כעוסה כל כך.
"תירגעי גמדה קטנה ומוזרה", אמר בן בגיחוך, "כולה הייתה בדיחה."
"אז זה לא מצחיק אותי, עוף מכאן!", התעצבנתי עליו כל כך.
ואז לפתע הרגשתי משהו חד ברגל. משהו כואב. "בן? זה אתה?", שאלתי בהלם.
"תראי גמדה", אמר בן ברצינות, "סילקת אותי מהחדר אז פגעתי בך קצת."
ואז שוב הרגשתי כאב חד ברגל. "בן זה לא מצחיק", אמרתי.
"כמובן שלא מצחיק", הרגשתי הפעם כאב חד ביד, "את לא תעזי לצעוק עליי! מפגרת!"
נגעתי בכתפי והרגשתי דם מטפטף, ידעתי זאת כי הרגשתי מתי דם ומתי לא.
"בן תפסיק! בבקשה!", התחננתי לפניו.
"טוב גמדה, הלכתי", אמר, "פעם הבאה שתעזי לצעוק עליי אפצע אותך בצוואר, לא תוכלי לנשום."
"מה נכנס בך בן?!", שאלתי אותו עוד יותר כועסת מפעם קודמת, "מה נראה לך שאתה מאיים עליי?"
הרגשתי חבטה חזקה בגב. "אני ואבא רוצים להיפטר ממך סופית, מטומטמת אחת", חבטה שנייה עוד יותר חזקה הורגשה בעורף, "אם תלשיני לאמא אהרוג אותך מתישהו, אחות מפגרת."