מי רואה? פרק 1

תמיד אני אשאר ילדה אחרת, לא כמו כולם. ואפילו אתמול תמר אחת מבנות כיתתי אמרה לי: "לא תוכלי להשתתף בתחרות המעודדות, צר לי", אמרה, "את פשוט לא רואה, אז זה יהיה מסוכן בשבילך.. את יודעת,צריך ילדים שיודעים לראות.."
ומאז, 24 שעות שהמילים שלה מהדהדות לי בראש. בעיקר, 'את יודעת, צריך ילדים שיודעים לראות.' ואין לתאר את ההרגשה שלי עכשיו. אני מדמיינת את עצמי מרחפת בחדר בבית חולים שיש שם עיניים ואני בוחרת לעצמי עיניים בצבע כחול ורואה את כל העולם הצבעוני. זה יהיה נהדר.. כמובן שזה לא יקרה לי. אני כל כך חסרת מזל, אף אחד לא אוהב אותי. כי לאף אחד אין זמן למגבלה שלי, להגיד איפה מה ואיזה צבע כל דבר, פשוט אין להם זמן… ועכשיו, כשאני עולה לחטיבת הביניים בטוח שישפילו אותי עד כדי כך שאני אראה כמו עגבנייה. ואתם בטח שואלים איך אני יודעת איך נראית עגבניה? או איזה צבע זה אדום ומה זה ירוק, אז ככה: כשהייתי ילדה קטנה, בת חמש. קרתה לי תאונה. עיני נפגעו מבקבוק זכוכית והרסיסים היו עמוקים מדי… ועד היום אני זוכרת הכל, אפילו שלא זכרתי את עצמי בגיל חמש אני זוכרת את הכאב שלי, איך שהרגשתי כשעשו לי ניתוח.
כרגע, אני שוכבת במיטה חושבת על החיים. כמובן אני רואה הכל חשוך, אבל זה עדיין לא מפריע לי לדמיין ולחלום אם חיי היו טובים. אז, פשוט שכבתי שם, בלי לזוז. שמעתי דפיקה על דלת חדרי, כמובן שהייתה זו אמא שבאמת הייתה מכבדת אותי ולא מתפרצת לחדרי כמו אבא שלי או אחי הגדול, בן. הייתי מאושרת שיש לי את אמא, שיש מישהי שתעזור לי להתלבש או להתקלח. הייתי מאושרת מאד שאני חיה בבית נפלא וחם. שיש לי לפחות את החברה הכי טובה שלי מירי, ואמא שתעזור לי בהכל. שתיהן הכי חשובות בחיי, הן היחידות שמכבדות את המגבלה שלי. ואני מעריכה אותן מאד. בכל אופן, ידעתי שאמא עומדת להגיד משהו שמח, כי הדפיקות על הדלת שלי היו שמחות, ככה אני יודעת לזהות.
"ליה שלום, חזרתי מהעבודה חומד שלי", התיישבה אמא על המיטה שלי.
"היי אמא, איך היה בעבודה?", שאלתי אותה תוך כדי חיבוק קורע לב.
"זהו ש…", התרגשה אמא, "נתנו לי משכורת ואנחנו מתכוונים לעבור דירה!"
ברגע שאמא אמרה 'אנחנו מתכוונים לעבור דירה' הרגשתי נורא. מה פתאום לעבור דירה? למה עכשיו עד שסוף סוף מירי התחברה אליי מאד? למה?
אמא כמובן ראתה שאני לא שמחה מהרעיון כלל והרגשתי עצב בתוכה, "מה קרה ליה? את לא שמחה?", קולה היה עצוב..
"כמובן שכן, אני מעריכה את זה…", התחלתי להגיד, "אבל אני לא יכולה להתרגל למקום חדש, וששוב יכירו אותי בתור עיוורת, לפחות בכיתה שלי כבר הבינו אותי והפסיקו להציק…"
אמא נאנחה בכבדות, "מירי יקירה שלי…", החלה להגיד והרגשתי את העצב שלה, "זה לא תלוי בנו, אבא צריך למצוא עבודה וקשה לו, לפחות באזור החדש שלנו אבא יימצא עבודה במהירות."
אבל באותו זמן.. לא היה לי אכפת מאבא, הוא בעצמו הפסיק לעבוד והחל למכור סיגריות. ואמא עובדת קשה, בתור עורכת דין. מה היא מצאה בו? למה הם לא מתגרשים? אני מרגישה הכי כועסת בעולם!!