משחק ילדים

לפרויקט המחויבות האישית בחרתי להתנדב בגן ילדים. לא גן ילדים מיוחד, לילדים עם צריכים מיוחדים או משהו בסגנון, אלא סתם עוד גן ילדים שנמצא עשר דקות מהבית שלי. התחלתי להתנדב שם רק אחרי החגים, בתקופה שהילדים עדיין מתגעגעים לאמא ולאבא בזמן שהם בגן. הייתי מתנדבת בימי שישי בבוקר, עוזרת לגננת ומשחקת עם הילדים.
אמנם הגעתי למחויבות רק כדי להשיג את אותן החתימות בכדי לקבל את אותה תעודת בגרות מזורגגת, אך לאט לאט, הקשר שלי עם הילדים נהיה יותר אינטימי ואישי, נקשרתי לכל ילד ואהבתי כל ילדה כאילו הם היו אחיי הקטנים. במיוחד גאיה.

גאיה לא ממש שונה או מיוחדת מהשאר, עיניה חומות, בדיוק כמו האדמה שעליה היא קרויה, וכך גם שערה הקלוע לצמה ארוכה. עורה היה צח ועשרות נמשים היו מפוזרים על אפה ולחייה, כאילו השמש ליטפה את פניה הקטנטנות. היא לא הרבתה לחשוף את חיוכה, אך כשהיא כן, אפשר היה לראות במקצת את השן הקדמית שהחלה לבצבץ.

היא הייתה מגיעה בין האחרונים, ואף פעם לא בכתה כשנשארה לבד ברחבי הגן. בדרך כלל היא שיחקה עם עצמה, התנתקה מהעולם הגדול ונכנסה לבועה משל עצמה. קטנטנים כמוה ניסו לדבר איתה, אך רוב הזמן היא אהבה להתבודד, זה קסם לי וגרם לי לרצות להתנתק מהעולם כמוה.
גאיה אהבה אותי. היא חייכה אלי כמעט כל יום שישי ומפה לשם אמרה לי שלום ונתנה לי לשחק איתה. קולה המתוק היה עדין ורך, נעים כמו ליטוף אוהב. "אני אוהבת להיות לבד," הייתה אומרת לי כששאלתי, ולא הרבתה לספר יותר. שיערתי שלבדר את עצמה יותר מעניין אותה מאשר לבדר אחרים. לפעמים גאיה הייתה פותחת לפני קצת את עולמה, ואף הזמינה אותי לבקר אצלה. היא כל כך סקרנה אותי שהייתי חייבת להסכים להצעה, וכך יצא שביום שבת בצהריים הגעתי לשחק עם גאיה בביתה, במקום להתכונן למבחן בהיסטוריה.

גאיה פתחה לי את הדלת על קצות האצבעות, וסימנה לי עם אצבעה על שפתיה שאצטרך להיות בשקט. צעדנו בחרישות אל חדרה דרך המסדרון – מסדרון לבן וריק, וכך גם שאר הבית שנגלה מול עיני, לעומת זאת, חדרה של גאיה היה צבוע בורוד פסטל, ובובות רבות היו שרויות על רצפתה. כך הבנתי, שזו הסיבה שהיא מעדיפה פנים ריקניות על פני ילדי הגן.
"אמא ישנה," לחשה לי גאיה, קולה הביעה עצב קל אך ניכר היה לראות את ההתרגשות על פניה על שהגעתי אל ביתה.
"בדרך כלל היא ישנה?" שאלתי אותה.
"כן," היא ענתה לי. "אמא עובדת קשה, ולבד," אמרה, בבגרות מפתיעה למרות גילה הצעיר.

פעמים רבות הגעתי אל גאיה לאחר מכן, ומתוכן ראיתי את אמה פעם אחת או שתיים. אמה הייתה בגיל אימי, שיערתי, שיערה היה אסוף ושקיות כהות ישבו מתחת לעיניה.
הקשר ביני לבין גאיה הלך והתחזק, הרגשתי כמו אחות גדולה ומגוננת בשבילה. כשגאיה עלתה לכיתה א', ליוויתי אותה לבית ספרה והתרגשתי בדיוק כמוה אם לא יותר. אהבתי אליה התחזקה מיום ליום וחייכתי למחשבה שהצלחתי להשיג סוף כל סוף אחות קטנה, כמו שתמיד רציתי.

השנים חולפות מהר, ואני כבר גננת באותה שכונה ישנה, מבקרת את גאיה פעמיים בשבוע. גאיה כבר בת 16, הגיל שבו פגשתי אותה. אמה עדיין עובדת, קשה, וגאיה נמצאת רוב הזמן לבדה בבית. אפשר להגיד שאפילו זה לא נכון, כי היא לא נמצאת רוב הזמן בביתה, וכשהיא כן, היא לא לבד. גופה הדקיק התפתח כבר, צמתה הקלועה התחלפה בתלתלים בצבע העלים באביב, הנמשים הזרועים על פניה בדרך כלל מכוסים בשכבת איפור כבדה ועיניה נראות כמו בורות ריקים. הדבר היחידי שמזכיר לי את גאיה הקטנטונת הוא שהיא אינה מרבה לחשוף את שיניה, וכשהיא כן, זה היה רק כדי להכניס סיגריה לפיה. דבר לא הועיל וככל שהפצרתי בה להפסיק, כך ריח הסיגריות בער מגופה. הדרך היחידה שהצלחתי להבין מה עובר בתור ראשה המעורפל היה דרך כתיבה המפותלת, העדינה והמרגשת.

לאט לאט, תחבושות רבות החלו לעטוף את גאיה. אני לא טיפשה, הבנתי מיד את חוסר האונים שבה. גאיה היפהפייה והמיוחדת החלה לשקוע בתוך עצמה, העצמות החלו לבלוט מתוך עורה. גאיה החלה להכניס את הסיגריות דרך הורידים האדמדמים, ואני ניסיתי לעצור בעדה. המשפט האחרון שכתבה היה – " ניסיתי לעבוד קשה, ממש כמו אמא. אבל אני לא יכולה. אך עכשיו אוכל להיות לבד."

אני אוהבת כל כך את אחותי גאיה, הלוואי שהייתי מצליחה להציל אותה.