נשבעת שתחזור – פרק 13.

אחרי כמה שניות שהגוף שלי והפה שלי לא הבינו מה קורה פה.
"מה אתה עושה?" צעקתי ודחפתי את מאור דחיפה קלה שתרחיק אותו ממני.
"אני מצטער" גמגם לעברי והתהלך בחדרי לכל כיוון העיקר לא להסתכל בעיניי.
לא הסתכלתי עליו והתיישבתי על מיטתי, חשבתי לרגע על מה שקרה.
"אני מצטערת" אמרתי בקול צרוד ומבויש.
מאור התיישב בישיבת צפרדע מולי על הרצפה "אין לך מה להצטער" ליטף את ידי.
"אני פשוט אף פעם לא.." דיברתי בקול נמוך "התנשקתי", השפלתי מבט.
מזווית העין שלי יכולתי לראות שמאור חייך קצת.
"זה בסדר" ליטף את הלחי שלי ברכות. בצבץ לי חיוך קטן מהעונג שחשתי.
הורדתי את ידו ממני "אני חושבת שאתה צריך ללכת" ניסיתי להישאר לבד.
הוא הסתכל עליי למשך כמה שניות בודדות "אל תהיי סגורה בתוך עצמך, תתני למה שטמון בך לצאת אל העולם" הוא קם, סידר את המכנס וניגש אל הדלת.
"מאור?" עצרתי אותו וקמתי מהמיטה.
"כן?" הסתובב לעברי, ופתאום הוא נראה כל-כך אחרת בעיניי.
התהלכתי אליו בצעדים קטנים ונתתי לו נשיקה על הלחי "תודה על היום, זה לא היה מובן מאליו מבחינתי שתבוא" הוספתי חיוך קטן ואמיתי.
הוא הנהן לעברי וחייך "ביי יהלי" יצא מחדרי ויכולתי לשמוע את עקבותיו יורדות במדרגות.
נשכבתי על הגב עם ידיים פרוסות וחייכתי, רק חייכתי.
***
"יהלי לאן את יוצאת בשעה כזו?" עצרה אותי אימא בפתח הדלת של הבית.
גמגמתי לה, לא בדיוק ידעתי מה אני צריכה להגיד.
"יהלי" הוציאה אותי משאננותי.
"למאור" חיפשתי את המקום המפלט היחידי שלי, זה שאימא תאמין לו.
"הוא מתקדם אלייך?" אמרה למען הסר ספק.
"כן" שיקרתי במצח נחושה.
יצאתי אל החנייה, שם נמצאים האופניים שלי.
התיישבתי וקיפלתי את שמלתי פנימה כדי שלא יהיה איברי כחשוף.
רכבתי אל ה"סנטרול", אני לא יודעת למה אבל כל הנסיעה הייתי עם חיוך מטומטם על הפנים.
***
נכנסתי אל ה"סנטרול" וכבר מרחוק יכולתי להבחין במאור, שיושב על הספסל הכחול כמו שומר ראש של אבי, למה הוא תמיד פה באמת?
הגעתי והשענתי את האופניים על העץ.
"היי" אמרתי לעברו סמוקה.
"היי" חייך וסימן לי לשבת על ידו, התיישבתי.
הצצתי בשעון וראיתי שהשעה 23:08.
"הוא יגיע בדיוק בזמן" אמר כשהבחין שאני מתבוננת בשעון.
"אין לי ספק" חייכתי אליו שוב.
"לא מכיר אותך כל-כך חייכנית" נהייתי לנבוכה, השפלתי מבטי כדי שלא יבחין בלחיי האדומות.
"יהלי אני צריך לבקש ממך משהו ואת חייבת לעמוד מאחורי זה" הוא נהיה רציני ברגע.
"כן" חיכיתי לשמוע את הטובה שיבקש.
"אל תגידי לעימרי שום דבר ממה שקרה, זה חשוב לי" אפשר לומר שמעט התחנן בפניי.
"למה?" לא הבנתי את פשר הבקשה.
"בשבילי" סירב להסביר.
"בשבילך" אישרתי את בקשתו וחייכתי.
"את ממש יפה בשמלה" בחן את בגדיי בקפידה.
"תודה. זה רק בימי שישי אל תתרגל" שמתי את ידי על הברך שלו, כאילו שהוא חברי הטוב.
היה רגע של דממה, ולאט לאט ראינו דמות מתקרבת וככל שהתקרבה יותר הבחנתי באבא שלי.
הוא ישר הגיע אל הספסל הצהוב מבלי לעבור דרכי ודרך מאור.
"ביי ילד מעצבן" חייכתי לעברו וקמתי כדי לעבור לספסל הצהוב.
"חייבת להרוס שיחה טובה" נהיה לציני.
"סליחה, סליחה" מיהרתי להתנצל בפניו.
התקדמתי אל עבר אבא.
"יהלי" אמר בעודנו מתחבקים.
"חיכיתי לך אתמול, למה לא הגעת?" נזף בי והתיישב בספסל.
"עצבנת אותי" התיישבתי על ידו.
"יהלי, את חייבת להבין החיים הם לא כפי בקשתך".
"אני מבינה, אבל נמאס לי לשקר לכל העולם" הרמתי את קולי מעט.
"אני מבין יהלי שלי, באמת שאני מבין" שיחק בשערי.
"אבא, תספר לי איפה אתה גר? איפה אתה חי? לבד? אני רוצה לדעת הכל" נשארתי עם טון גבוה כדי שאבא ייקח אותי ברצינות.
"יהלי כשיגיע הרגע את תדעי, אני מבטיח" חייך אליי והקסים אותי.
טבעתי בעניו הכחולות, הסתנוורתי מהחיוך שלו. הוא גרם לי להיות שלווה.
"יהלולית, שלום לך. תיארתי לעצמי שהוא בחיים" אני ואבא הסתובבנו אל הקול המדבר וזה היה טל, לפני שעוד הספקנו לעכל, גופו של טל נזרק אל הקרקע ומאחוריו עמד מאור עם אבן ביד "עימרי לך מפה" הוא צעק בהיסטריה לעבר אבא שלי, ואבא שלי רץ ומיד נעלם מהאופק.
"יהלי תלכי מפה עכשיו" מאור צרח עליי את נשמתו והסתכל על טל שהיה מחוסר הכרה על הקרקע.
"מה תעשה איתו?" הסתכלתי על טל בהיסטריה ומראשו ירד דם.
"תלכי" הוא צרח עליי חזק יותר ונהיה לבן אדם אחר בשנייה.
ואני, אני לא הבנתי מה קורה. עליתי על האופניים ועשיתי את דרכי הביתה.