נשבעת שתחזור – פרק 17.

"יודעת מה?" פתחתי את עיניי ושאלתי ליתר ביטחון כי חששתי שאימא לא הבינה על מה אני מדברת.
"יודעת שאבא בחיים" היא ליטפה את שיערי.
"מה?" פניי התכווצו ולא הבנתי.
"אימא נו את באה לקחת אותי?" פתח אורי את הדלת בסערה.
"כן חמוד אני באה" הוא סגר את הדלת מיד עם סוף המשפט.
היא באה לקום ואחזתי את ידה "את תספרי לי הכל עכשיו".
"יהלי שלי" ליטפה את ראשי "מבטיחה לך כשאחזור מהעבודה, אספר לך הכל" הלכה לכיוון הדלת ויצאה.
פתאום בשנייה אחת כל השנאה לאבא בערה בגופי.
***
"גשי מיד לחדר המנהלת" צרחה עליי תמר כשנכנסתי לכיתה באיחור.
טרקתי את הדלת ומיד הלכתי למלכה.
כשהגעתי למשרד שלה דפקתי שתי דפיקות קלות על הדלת.
"יבוא" היא אמרה מעבר לדלת עם קולה הצרוד.
"כן גברת כהן, תשבי" מיד כשהתיישבתי היא שאלה "מה עשית הפעם?" בעודה מתעסקת עם הדפים שעל השולחן שלה.
"איחרתי" היא הרימה את מבטה אליי במהירות והניחה לדפים.
"את יודעת מה זה אומר?" קולה הצרוד העביר בי חלחלה.
"זה באישור מאימא שלי" מיהרתי להוסיף.
"מדוע לא אמרת זאת לתמר?" שאלה והמשיכה לדפדף בניירת.
"היא לא נתנה לי לדבר בכלל היא ישר העיפה אותי מהכיתה" השמעתי קול מעט בכייני.
"טוב יהלי תחזרי לכיתה ומיד אצור קשר עם אימא שלך על מנת לאמת את דברייך" אמרה וחתמה על פתק שהיא מאשרת לי לחזור.
יצאתי ממשרדה בחיוך וצעדתי במהירות לכיוון הכיתה.
נכנסתי לכיתה ונגשתי מיד לתמר עם הפתק שחתמה עליו המנהלת. "שבי" היא אמרה ומיד סיימה את המשפט שהסבירה לכיתה קודם.
"תפתחו מחברות ותתחילו לכתוב, אני מכתיבה" אמרה תמר וכולם התחילו לפתוח מחברותיהם.
"פס" ניסיתי לקרוא לטל שיושב לפניי "תביא לי עט" אמרתי כשמתי לב שהבחין ברעש שעשיתי לעברו.
הוא התעלם ממני לגמרי, לא חשבתי עד כדי כך שלא ירצה לדבר איתי.
"לא צריך" מלמלתי לעברו ומיד פניתי לנטלי שיושבת משמאלי.
***
יצאתי מבית הספר והתחלתי לצעוד לכיוון בית הספר של אורי.
"יהלי" תפס את ידי והסתובבתי בבהלה.
"מאור" הוספתי חיוך.
"ממש שמחה לראות אותי אה?" חייך ומיד שיניו סינוורו אותי.
"אל תתלהב" ניסיתי להחליש את ההתלהבות.
"לאן את הולכת?" העביר נושא במהירות "לאורי?".
"כן" גלגלתי עיניי בגלל שאין לי כבר כוח לעשות את זה.
"אני אלווה אותך" אמר והתחלנו לצעוד לכיוון בית הספר שלו.
"אנחנו לא דיברנו על זה כל-כך יהלי אבל ממש נהניתי איתך" הוא אמר בזמן ההליכה שלנו והסתכל אל הרצפה.
"גם אני" אמרתי בגמגום ונהייתי סמוקה.
"את מגיעה לפגישה היום עם אבא שלך נכון?" שאל במתיקות.
"כן" חייכתי אליו וכבר מולנו ניצב בית הספר של אורי.
"עדיף שאלך" עצר את ההליכה הרצופה.
"למה? אתה מתבייש בי?" הרמתי גבותיי.
"לא יהלי. אני מעדיף שפחות יראו אותנו ביחד" נשק ללחי שלי וכבר צעד הליכה מהירה לכיוון הנגדי.
עליתי לכיוון בית הספר של אורי ומיד הבחנתי באורי שכבר בא לצאת לכיווני.
"ביי תומר" צעק אורי לעבר חבר שלו.
התחלנו לצעוד לכיוון הבית ובקושי דיברנו בדרך הביתה.
***
נשכבתי במיטה וחיכיתי שאימא תחזור, היא הלכה לשים את אורי בחוג כדורסל שלו.
"יהלי" נשמעה צעקה כשאימא פתחה את הדלת של הבית.
"בואי" צעקתי בחזרה.
שמעתי את עקבותיה עולות במדרגות.
"את רעבה?" פתחה את דלת חדרי.
"ממש לא אימא. את מספרת לי הכל עכשיו" קמתי ממיטתי ומשכתי אותה בידה "שבי" אמרתי לה והיא התיישבה על המיטה ואני על ידה.
"אתם נפגשים?" שאלה.
"כן" השפלתי מבטי והרגשתי נבוכה אינני יודעת למה אפילו.
"מה לספר בדיוק יהלי?" התיישבה בנוחות על המיטה וזה סימל לי שהולכת להתפתח שיחה.
"הכל אימא מהתחלה, מה קרה לאבא, הכל".
"אוקיי" לקחה אוויר " כשהקצינים הגיעו אלינו חששתי מהגרוע מכל ובגלל זה אמרתי לך לנעול את הממד עלייך כשדיברתי איתם בסלון".
היא שיחקה עם אצבעותיה ונשמה לרווחה.
"הם אמרו שהוא בבית חולים במצב קשה מאוד ואינו נושם בעצמו".
"אז מה עשית?" שאלתי מרותקת לדבריה.
"לך אמרתי שהם לא רצו שום דבר כמו שאת יודעת והתחלתי לבקר אותו בבית חולים באופן קבוע" פניה התכווצו והיה נראה שהיא מנסה להיזכר.
"כשמצבו התייצב והוא התחיל לדבר ולהבריא הוא התחיל לספר לי דברים שלא ידעתי עליו, הוא אמר שהוא בחובות גדולים ושאבי כבר ביקר פה בבית חולים כשישן".
"אבי?" גבותיי התכווצו.
"אבי סייג, העבריין" אמרה אימא בקול פשוט.
"אבי אבא של טל מהכיתה שלי?" עלה בזיכרוני שדיברו על זה כבר כמה פעמים בכיתה.
אימא השמיעה קול שאישר את דבריי.
"הוא אמר שהכי טוב שהוא יביים את המוות שלו וכך אני ואתם נחיה חיים נורמליים" היא נאנחה.
"אז הוא רצה לעשות לנו טוב" חייכתי לעברה.
היא הסתכלה עליי בפרצוף מאוכזב והמשיכה "אחרי שביים את המוות שלו בעזרת מלי האחיינית שלו שהיא רופאה בבית חולים, הוא השכיר דירה ב"סילח" והלכתי לבקר אותו יום יום וכשאמרתי לך שאני מביאה אוכל לאבא שלי, הבאתי לו, וכיבסתי לו ועשיתי הכל בשבילו" הרגשתי בקולה שדמעות עומדות בגרונה.
"אז מה קרה אימא?" הנחתי את ידי על ידה כתמיכה.
"יום אחד כשהגעתי במפתיע לדירה ראיתי אותו עם מישהי רק מדברים ומיד ברחתי משם" היא לקחה נייר מהשידה וניגבה את אפה.
"ואז?" שאלתי אותה בסקרנות.
"ואז הוא התחיל להתקשר וחיפש אותי על מנת להסביר וכשהגעתי איתו לפגישה הוא הסביר לי את הכל".
"נו אימא" גערתי בה להמשיך.
"האישה שהייתה שם היא מישהי מהעבר שלו, מהתקופה של הצבא" היא השפילה מבטה.
"עבר?" פניי התכווצו.
"כן, הם היו ביחד ויש להם ילד במשותף. הרגשתי כמו אבן על הלב כשהוא אמר את זה" היא נעצבה.
"מה? לאבא יש עוד ילד?" הרמתי קולי מהשוק.
"כן לאבא יש עוד ילד שגדול ממך בשלוש שנים עם השחקנית תאטרון המופקרת הזו" הרימה את קולה ודמעות זלגו.
"מה? מי זו?" התפללתי לאלוהים שזה לא מה שאני חושבת.
"אורליה קרמר אם את מכירה" היא אמרה בבכי רב.
"מה?" התחננתי לאלוהים שמה שאני חושבת שלא נכון.