סיום חיי במכתב. (לא אמיתי)

אני הבטחתי לעצמי לא לבכות, אך הדף כבר מלא במים, והוא נעשה סמרטוט לאט לאט.
ליד הדף שבו עכשיו אני כותבת יש את הסכין, החד כתער. אני מרגישה את הסכין הקטן, הוא קר ומלא צמרמורת. הלוואי שהייתי יכולה להיות כמוהו.
ידעתי שתעשה את זה. לא ידעתי שאתה תאחז בחיי למשך כמה שבועות, אך לאחר מכן גורם לחיים להיראות שכיחים יותר ואומללים. לא ידעתי שאתה מסוגל לזה, ידעתי שיש בך היכולת, אך לא ידעתי אם לרגשות המרושעות שלך יש גבול. אם ידעתי שאין להן, והן לעולם לא יפסיקו לעבור גבולות, לא הייתי מתקרבת אלייך. כמה שהיית יפהפייה תואר, עם שיער שחור קוצים, עם עיניים כחולות כמו הרקיע בבוקר, עם גוף שרירי ובריאות מצוינות, בחיים לא תיארתי שנהייה ביחד. ידעתי שהיה לך ביטחון שופע, אך לא עצרתי את עצמי. אני זאת שטעיתי כאן.
הייתי בודדה בבית ספר, ויום אחד החלטתי להשתנות. זה היה יום הולדתי, קיבלתי מחליק והמון איפור ובגדים. החלטתי שעם דברים כאלה, כל האנשים בבית הספר יפנו אליי. אפילו אתה. התלבשתי במיוחד כל יום ויום, וכשכבר לבשתי את כל הבגדים פעם אחת, התחלתי ללבוש אותם שוב. זרקתי את בגדיי הישנים, קניתי עדשות לעיניי החומות, החלקתי כל יומיים את שערי החום והמתולתל, כל דבר רק בשביל להתקרב אל מישהו בשכבה. וזה קרה. אנשים באו אליי, החמיאו לי על בגדיי ושערי, על העדשות החדשות והאיפור המוסיף. אבל זה לא עזר, ביישנותי חסמה אותי מלהתקרב, ועדיין לא זכיתי להסתובב עם מישהו בהפסקות. וזה כאב לי יותר מאי פעם.
החלטתי לעלות רמה. לבשתי בגדים חשופים יותר, חייכתי וצחקקתי יותר חיוכים מטופשים, אבל אנשים חשבו עליי רק דברים רעים. ואז אתה התקרבת. עמדת מולי וסמכת על הקיר, חייכת חיוך שובר לב והתחלת לפלרטט.
"מה אישה כמוך עושה בבית ספר כזה מוזנח? הבית שלי הרבה יותר טוב."
והיה קשה להגיד כמה הרגשתי מושפלת. לא ידעתי עד כמה אני נראית חשופה, עד שאחד מהמקובלים, שזה במקרה אתה, פנה אליי ופלרטט אייתי ככה. זה לא היה מקובל עליי. שמתי עליי מעיל, הורדתי את האיפור בעזרת ידיי, ובלגנתי את שערי.
"אם אתה רוצה לקבל אותי בדרך החשופה, עזוב אותי בשקט." והלכתי משם. ידעתי שאתה לא אשם, זאת אני שהתלבשתי ככה. זאת אני שגרמתי לך להרגיש ככה, זאת אני שהתלבשתי ככה וגרמתי לעצמי להיות ברבי מזויפת. אני אשמה בכול.
אבל בכל זאת הרגשת אשמה. פנית אליי בהפסקה שאחרי, והיה נראה שביקשת סליחה מכל הלב. והשתכנעתי. הפעם הזמנת אותי בדרך הכי מכובדת שיש, והרגשתי הכי מלכה שיש. ניצחתי את הבודדות בדרך שלי, לא בדרך של האחרים.
ואחר כך, החיים עברו מהר. הזמנת אותי למסיבה בבייתך העשיר ורקדתי אייתך חצי לילה. התקרבנו כל מסיבה ומסיבה, והרגשתי איך אנשים מתחברים אליי אחרי כל מפגש אייתך. ידעתי שזה אתה, זאת לא אני, אבל רציתי רק לשמוח שסוף סוף יש לי חברים. לא הייתי צריכה להתלבש יותר חשוף, לא הייתי צריכה להתאפר או לשרוף את השיער עם המחליק, הייתי צריכה להיות רק אייתך. אבל גם בלי החברים מסביבי רציתי להיות עם אישיותך הכובשת.
שבועות עברו. ואז הגיעה מסיבת סיום השנה. שוב הזמנת אותי לרקוד, אך הפעם זה היה אחרת.
היית שיכור. דמיינת שאני מתנשקת עם מישהו אחר, וכעסת יותר מכול. לא היה לך שליטה עלייך.
צרחת עליי מול כולם, וכולם רק הזעיפו לי פנים. שפכת עליי את כל מה שהזמנת מהמלצר, שתייה ואוכל. הרגשתי הכי נורא שיכולתי. השפלת אותי מול כולם, וכולם השפילו אותי יחד אייתך.
היום שאחרי היה סיוט. רק לחשושים במסדרון, על בגידה שבכלל לא הייתה. אחרי שהפסקת להשתכר, עדיין היית בטוח שבגדתי בך. וגם אם כן, לא היה מגיע לי לקבל מכות כל יום, לבכות על המיטה ולראות רק את ההודעות הכואבות בפלאפון.
לא ביקשת סליחה. אף פעם. עד עכשיו.
אז סיימתי כבר להיאבק על החיים, סיימתי כבר להילחם נגד כל הבית ספר, סיימתי להילחם נגדך.
אז מזל טוב, ניצחת.