סילון

סילון

״אתה מבין שאתה דפוק?״, חברה שלי שאלה אותי בהבעה מאוכזבת. היא איגרפה את היד שלה, שהייתה עדינה יחסית ודפקה קלות על השולחן. דפיקה מסומנת, לא חזקה ולא חלשה. מעין דפיקה כזו שמטרתה היא שיראו. כוס היין שהייתה מימינה רעדה. וגם אני. זו לא הפעם הראשונה שחברה שלי קוראת לי דפוק. לפעמים בא לי לאמר לה שגם היא דפוקה אבל אני שותק. כי אם אכנס לזה, אני יודע שלא אוכל לצאת מזה ונריב.

למעשה זו גם לא הפעם הראשונה שאני דופק דייט. אם נכון לקרוא לזה דייט. הרי חברה שלי לא קונה טריקים, ויין אדום לא הופך אותה לרומנטית יותר. למען האמת, אי אפשר ממש להפתיע אותה. ״על מה אתה חושב?״, לפתע היא שאלה. ברגעים כאלה בא לי לאמר משהו שישמע הכי נכון לאותו הרגע. למצוא איזה ״משפט ג׳וקר״ כזה שיפוצץ את גבולות האדישות, משפט מנצח שירים לה את הגבות וככה אבין שסוף סוף הצלחתי. אבל השקט הזה, הוא ממשיך. ככל שאני מתאמץ למצוא משפט אחד בודד אני רק הולך לאיבוד בתוך ארסנל ענקי של משפטים. ״נו, על מה אתה חושב? על מה אתה חושב?!״ פה אני כבר נעלב. תמיד היא עושה את זה. תמיד בזמן הכי מעליב, בטון הכי מעליב.

״מה יש חמודה?״, קשיש זקן שישב בשולחן לידנו שאל בחיוך. אני המשכתי לשתוק. ״הוא רוצה לשמח אותך ולא יודע איך״, המשיך הזקן. בראש כבר יכולתי לדמיין איך היא קמה מהמקום שלה וסותרת לי בשיא העצבים. אבל זה לא קרה. זה חצי קרה. כי היא באמת קמה מהמקום שלה. אבל רק כדי ללכת. נזכרתי איך פעם כשרק התחלנו לצאת היא סיפרה לי, שהיא קצת שונה משאר האנשים במובן מסויים. שאם מישהו רב איתה היא לא תתווכח יותר מדי, היא פשוט תעלם לו מהחיים לגמרי.

ואז כשקצת לחץ לי בגרון קמתי גם אני מהמקום שלי, שיכור מיין, עייף מעצב, והתחלתי ללכת. מהיציאה של בית הקפה ולעבר שבילים מפותלים ברחובות השמיים. הכאבים בגרוני המשיכו ללחוץ והרחובות נהפכו ליותר מוארים. והמשכתי ללכת וללכת וללכת. וככל שהלכתי יותר הצעדים נהפכו ליותר מהירים. עד שכבר באיזשהו שלב נהפכתי למעין סילון לבן ומסנוור. כל כולי. והסילון הזה המשיך להמריא לשמיים והקיף את הכוכבים.

בדיוק שנה אחרי היא חזרה לבית הקפה הזה. אותו זקן שישב לידנו, יושב לידי עכשיו. הוא סיפר לי שגם אז היא דיברה בדיוק אותו הדבר. לא הופתעתי. זו לא הפעם הראשונה שהחברה שלי קוראת לי דפוק. הסבירו לה שאני לא כאן יותר, שפעם הייתי. בהתחלה היא צחקה כי כנראה לא האמינה. כשאמרו לה שהיום אני סילון לבן, אז היא כבר התחילה לחשוד. לפתע בכתה והזילה דמעות בשטף. השארתי בשבילה המון עיגולים בשמיים. אני בסך הכל סילון לבן יותר עצוב משמח, שיצא ממטוס שנשברו לו הכנפיים.