סיפורי בריונות ~ אלה ~ פרק 10

~יום ראשון~
מנקודת המבט של עדן :
כשקמתי בבוקר, עדיין רעדתי מאותו ערב, עדיין הרגשתי כזו זונה מופקרת. מה אני אעשה עכשיו? איך אני אוכל להסתכל לאמא שלי בעיניים? איך אני יוכל להסתכל על אביאל, בלי להיות מוצפת ברגשות אשם?
התכרבלתי עוד יותר בשמיכה ואמא שלי הגיעה, היא ליטפה אותי, נשקה לי בראש ואמרה "עדן, תתעוררי, את תאחרי לבית הספר" העיניים שלי הוצפו בדמעות וזרם צמרמורות בלתי פוסק הכה בגופי.
חיבקתי אותה חזק, ואמרתי "אמא, אני אוהבת אותך"
היא היתה די המומה, כי תמיד אני כלכך קרירה אליה ושאלתי במבט עצוב ועיניים נפוחות מדמעות, "אני יכולה להישאר היום בבית? פשוט עובר עלי משהו"
אמי חייכה אלי ואמרה "בטח," היא שלפה מהארנק 100 שקל, השחילה לי לתוך כף היד, כיווצה אותה ואמרה "זה למקרה שתיהי רעבה, ותירצי פיצה. תמיד אחרי פרידות אוהבים לאכול" קרצה לי, יצאה וסגרה את הדלת, ואמרתי בשקט אחריה "הלאווי שזו היתה רק פרידה" הנחתי את השטר על השידה של המיטה, שקעתי עם הפרצוף בתוך הכרית ופרצתי בבכי ….
מנקודת המבט של אלה :
שוב פעם לחוות את זה מחדש. סיפרתי את הכל לאביאל… הוא בטח חושב שאני ילדה מסכנה וחסרת חברים, שכל החיים שלה רק מנסה להתאבד.
שוב נכנסתי מהשער, ילדים קראו לי זונה וצחקו עלי. כמובן שזה כאב לי בכל פעם מחדש, אפילו יותר, אבל איכשהו הצלחתי להתגבר על זה.
התיישבתי בכיתה לבד, ראיתי את מאי יושבת לבד בתחילת הכיתה ונועצת בי מבטים. התעלמתי, שמתי אוזניות, שמתי את השיר של ביונסה Pretty Hurts ודיברתי עם סהר בהודעות.
אני : היי, זוכר אותי אני אלה ?
סהר: איך אפשר לשכוח אותך לא שוכחים כוסיות.
אני: סתום -.-
סהר: מה קורה? שאת כלכך עצבנית?
אני: כלום, סתם עצבנית על כמה ילדות
סהר: מי מעצבן את חברה שלי אני יזיין אותו מכות
אני: חברה שלך אעלק
סהר: טוב המורה עוד שנייה לוקחת לי את הפאלפון אני ידבר איתך אחרכך ביי
אני: ביי (וניתקתי)
מנקודת המבט של מאי:
המורה נכנסה, ואמרה לכולם להוציא ספרי מדעים.
היא התחילה לקרוא, ואיזה ילד אחד צרח אלה הזונה וכל הכיתה צחקו והתחילו לקלל אותה. המורה התחילה לצעוק שקט, אבל אף אחד לא הקשיב ואביאל צעק "אולי תסתמו כבר, לפני שאני יתחיל לרדת על כל אחד ואחד. תאמינו לי, יש פה הרבה יותר זונות ממה שאתם חושבים" והסתכל עלי. השפלתי את מבטי לכיוון הספר, ולא הזזתי אותו מהעיניים כל השיעור.
מנקודת המבט של עדן:
ההורים שלי הלכו לעבודה, ואין לי אחים כך שאני נשארתי לבד בבית.
היה חם אז הדלקתי מזגן. כל דבר שחשבתי עליו ישר העלה לי את המחשבה של מה שקרה אתמול. עדיין הזרם והצמרמורות לא הפסיק, והרגליים שלי עדיין רעדו. התיישבתי על הספה, שמתי עקרות בית נואשות.
עכשיו קרלוס מתחיל לחשוד שגבריאל בוגדת בו, אז הוא מזמין את אמא שלו וחשבתי לעצמי, ואם אביאל יגלה? אם הוא ירצה להיפרד ממני? אני אוהבת אותו. ראיתי הודעה באייפון מאביאל, הוא שלח לי 'אני אוהב אותך מאמי, למה לא באת היום?' לא היה לי כוח לענות. כל פעם שרק נזכרתי בו הרגשתי עוד דקירה בלב, זה פשוט כאב, כי אני אוהבת אותו.
היתה דפיקה בדלת, ופתחתי זה היה אוהד באתי לטרוק את הדלת, אבל הוא עצר אותה ואמר "אפשר לדבר? שלחתי לך אתמול מליון הודעות ולא ענית לי"
ועניתי, "למה שאני יענה לך אחרי שאנסת אותי?" ואוהד ענה, "קודם כל, ממש לא אנסתי אותך. תודי בזה שאת רצית מזה גם קצת" הוא נכנס ונעל את הדלת,
ואמר "לא היית מכריחה אותי לשתות, אם לא רצית את זה." ועניתי "לא רציתי שתשתה רק כדאי שתזרום, לא כדי שתאנוס אותי" והוא אמר "אז את קוראת לזה אונס?" והתקרב אלי.
הלב שלי דפק חזק יותר מרוב פחד, כל פעם שהבטתי לו בפנים רק נזכרתי אותו מנשק אותי ומתעלם מכל הבכי שלי, ושוב הדמעות עלו לי בעיניים.
אמרתי, "בבקשה אוהד, תלך כואב לי להסתכל עליך" נדף ממנו ריח חזק של אלכוהול, ושאלתי אותו "אתה שתית?"
הוא התסכל עלי במבט מפחיד, ואמר "כן, אחרי ששכנעת אותי לשתות שוב התמכרתי לזה… לא יכולתי להפסיק" הוא התקרב אלי ונגע לי בישבן, העפתי לו סטירה, ואמרתי "שלא תעז לגעת בי שוב"
הוא החזיק את הלחי שלו ואמר, "אני לא פוחד ממך, את בסך הכל שרלילה קטנה שיודעת לתת כאפות"
הוא הצמיד אותי לקיר, ונישק אותי שוב. הוא התחיל לנשק אותי בצוואר, והתחלתי לבכות. הוא עצר, הסתכל עלי ואמר, "את יודעת מה? היום לא בא לי לזיין אותך. אבל אל תדאגי, זה עוד יקרה שוב, אני מבטיח לך" ויצא.
לא יודעת מה קרה לי, פשוט נפלתי על הרצפה והתעלפתי……….