סיפורי בריונות ~ אלה פרק 11

אני מצטערת שעשיתי הפסקה חשבתי שאף אחד לא קורא את הסיפור שלי כי אף אחד לא הגיב לי ואז הבנתי שלפחות עם אני כותבת סיפור לעצמי שאני אוהבת אותו זה מספיק אז אני ממשיכה מי שיאהב שיאהב

מנקודת המבט של אלה:

~יום שני~

שוב בית ספר, אותו מקום, אותה הרגשה, אותו חשש, אותו פחד.
הכי קל לזהות, את אותם ילדים, שמפחדים מהבית ספר, לא מלימודים ותעודה, אלא מהילדים.
יותר נכון, מהבריונים, אלה שמציקים, שמשפילים, ולעיתים לנידות, גם מכים ומרביצים.
יש את הילדים, שפשוט לא מגיעים, לבית הספר, זה הפיתרון הכי טוב לא?, פשוט לא להגיע, לעבוד על ההורים, שאתם בבית ספר ולומדים, ובמקום זה, יושבים בבית ובוכי.
יש את אלה, ששקועים בפלאפון, או בספר, מנסים להתנתק מהעולם, מנסים לא ליצור קשר, עם אנשים אחרים, שחלילה יתבריינו אלהם.
ויש את הילדים, שפשוט ממשיכים בחייהם כרגיל, הם לא נותנים, לבריונים לעמוד בדרכם, הם ממשיכים, מוצאים חברים, לפעמים, אפילו מישהו שיגן עלהם.
וזאת, מי שאני מתכוונת להיות, אני לא אתן לעדן, ולחברים שלה, להרוס לי את החיים, דווקא אביאל, החבר שלה, הבטיח לי שיגן עלי, ואנחנו ידידים טובים.
אני ינצח אותם, אני לא אתן לעבר, לרדוף אותי עוד, הגעתי לכיתה, כמה ילדים צחקו עלי, וקראו לי בגינויים, התעלמתי, פשוט שמתי אוזניות, ושמעתי שירים.
לפתע מאי, ניגשה אלי, הסרתי אוזניה אחת, ושאלתי בביטחון, מה את רוצה?, היא התיישבה לידי, ואמרה.
תקשיבי, כל מה שקרה, אני מצטערת, עדן תיחמנה אותי, היא עבדה עלי, ושמה את ידה על ידי, הזזתי את ידי, ועניתי בקול מעט חנוק.
את זה אני יודעת, אבל לא חשבתי, שאת מספיק טיפשה, מכדאי ליפול בפח שלה, איך יכולת לספר לה את זה?.
מאי השפילה את מבטה וענתה, אני יודעת, ואני מבקשת סליחה מעומק ליבי, עם תירצי לסלוח לי, יש לך את המספר שליקמה והלכה.
הרכנתי את הראש בין המרפקים, וניסיתי לסלוח לה, אבל לא יכולתי, עדן נכנסה, היא היתה שונה.
במקום לשים את החולצות בטן שלה, היא שמה, חולצה ארוכה וסקיני, היא היתה עם איפור עדין, ושיער אסוף לקוקו.
כולם סוג של נדהמו, הם פשו שתקו, היא היתה חיוורת, היא נראתה מפוחדת, היא התיישבה בשולחן בצד, ושקעה בפלאלפון.

מנקודת המבט של אביאל

הייתי בדרך לבית ספר, עדן עדיין לא החזירה לי הודעה מאתמול, היא כעוסת עלי או משהו?, אולי מישהו סיפר לה שהייתי עם אלה?.
אבל אין מה לספר, כי אנחנו רק ידידים, ואני לא מרגיש אליה כלום, בכלל כלום, כלום שום דבר, אני לא מרגיש אליה בכלל כלום,.
הגעתי לכיתה, וראיתי את עדן, היא ישבה בצד פעם ראשונה לבד, התיישבתי לידה ונישקתי אותה, היא ישר הסיטה את הפנים, ואמרה, אעם אני רוצה להיות לבד.
ליטפתי לה את היד, והיא רעדה, הפך להיות לה עור ברווז, התרחקתי קצת ושאלתי אותה, מה קרה?.
העיניים שלה, הוצפו בדמעות, והיא ניסתה לעצור אותם ללא הצלחה ואמרה, אביאל אני רוצה להיות לבד בבקשה, והלכה לשירותים.

מנקודת המבט של אלה:

עדן רצה לשירותים, ואביאל בא אלי ושאל מה קורה?, ישר עשיתי פרצוף אדיש, וניסיתי לא להסמיק, עניתי אעם בסדר.
כמה ילדים קראו לו לשחק כדורגל, הוא חייך אלי, עשה לי תנועה של ביי, והלך, הרגשתי שמתתי, וחזרתי לחיים באותה שנייה.
כיסיתי את העיניים עם הידיים, ושמעתי צליל של הודעה, עדן שחכה את האייפון שלה על השולחן. והיה רשום בה: היי מאמי זה אוהד מקווה שנהנת ביום שבת עכשיו את כבר לא בתולה תמימה ופרחה כמו שכולם חושבים………..

המשך בפרק הבא ואני רוצה להקדיש את הפרק לסלינה תאכלי איתי במבה החיימשלי אני חולה עליך ואנחנו כל היום מדברות בווצאפ ואת חופרת לי על בנים ואני חופרת לך בחזרה אז אני מקווה שתיקראי את זה באהבה הדס <3