עיניו מלאות הגאווה

אני מסתכל על אחי הקטן ורואה שמבטו מלא גאווה,
גאווה אליי אני מניח.
אין במה להתגאות,
אני יוצא למלחמה, והדבר יגרום לאבדות משני הצדדים.
ואולי אני אפילו אהיה חלק מהאבדות.
אני מסתכל על אמי ושפתיה רועדות ועיניה אדומות,
היא שונאת את העובדה שהחלטתי לצאת,
היא מפחדת שלא אחזור…ובצדק!
רוב הסיכויים שבאמת לא אחזור.
אני מסתכל על אחותי הגדולה מרגיעה את אמי עם ידיים מלטפות,
אך הפחד שורר גם בעיניה,
עושה את עצמה חזקה אבל היא יודעת מה עלולות להיות התוצאות של היציאה,
ואני יודע שמה שעובר בראשה זה גופתי המתה.
אני מסתכל על תמונתו של אבי שמונחת על המדף בסלון,
אני מסתכל על הנר הדולק ליד התמונה עם המילה "יזכור" שעוד מעט נכבה כי בער כבר כל הלילה,
אני עוצם את עיני ומחזיק את הדמעות,
רק זה חסר לי שאשבר ליד המשפחה.
אחרי כמה נשימות עמוקות אני פותח את עיני ומסתכל על כולם יחד.
מנסה לחזק את התמונה הזו בזיכרוני לפני שאני יוצא.
כולם מחבקים,
מחבקים חזק וחושבים שכך יחזיקו אותי בבית,
מחבקים כל כך חזק שכמעט חונקים.
אני סוגר את דלת ביתי וצועד.
אני מסתכל על המ"מ ירון, עיניו עגולות ומפוחדות, ואני יודע שליבו דוהר כל כך מהר שבטח יעבור את מהירות האור,
אני יודע כי כך גם לבי דוהר,
הוא מפחד אך קולו חזק,
כל כך חזק שחודר לאוזניו של כל חייל רועד פה בבסיס,
אני נכנס לאוטובוס ומתיישב ליד חברי הקרוב ביותר בכל 3 שנותיי בצבא,
אני מתיישב אך לא מסתכל,
ואני יודע שגם הוא עסוק עם דברים אחרים בראשו, ובטח לא שם לב אפילו שהתיישבתי לידו.
אני יוצא מהאוטובוס,
אני מסדר ומארגן את הציוד,
את הנשק,
את האפוד,
את הקסדה,
את נשימותיי,
את לבי.
אנחנו נכנסים.
אנחנו זוחלים.
מרימים נשק ומכוונים לעבר אויב אשר ירה אלינו,
אנחנו פוגעים במטרה,
המטרה נופלת על הרצפה חסרת חיים.
עוברים למטרה הבאה,
פוגעים,
נופלת חסרת חיים.
מאתרים מנהרות,
בודקים שאין אזרחים,
יש אישור להשמיד את המנהרה,
מפוצצים ומגלים שילדים התחבאו בפנים,
גופותיהם אינם.
אני זוחל,
נעמד ומרים נשק לאויב אשר ירה אליי,
מכוון,
אני נופל.
מנסה להסדיר את נשימותיי אך נראה שאין מה להסדיר כי הן כמעט ואינן,
הכל שחור ואני כבר לא נלחם.
אני מנסה להיזכר בתמונה ששיננתי בזיכרוני של המשפחה,
של כולם ביחד.
אך לא מצליח,
הדבר היחיד אשר עולה בראשי אלו עיניו של אחי הקטן מלאות הגאווה,
מבטו חסר הפחד ומלא הגאווה אליי.
אני פותח לאט את עיני ורואה במטושטש צבעים צבעוניים,
אני פותח את עיני רואה צורה של דמות קטנה וצבעונית,
עיני נפתחו לגמרי והטשטוש לא נעלם אך יכול אני לזהות בוודאות את אחי הקטן,
שפתיו נמתחות וחיוך על פניו,
עיניו זוהרות ומלאות גאווה.
"חזרת".