על החיים ועל המוות; וואן שוט; לא על וואן די/ ג'סטין

'על החיים ועל המוות' אני חושבת לעצמי.. זה כבר פעם חמישית השבוע שאני מנסה ולא מצליחה להוציא את זה מהפה שלי.. רק את המילים : אני אוהבת אותך! זהו! שלוש מילים יפות וקטנות. זה מה שאני רוצה לומר. זה הכול..
אבל למה אני לא מצליחה? הוא לא שם עליי…
כי אני שמנה, מכוערת, מוזרה, חכמה יותר.. אני לא כמו כולם אבל מי אמר שאנחנו צריכים להיות אותו הדבר?
הוא יושב לפניי בכיתה.. השיער הבלונדיני שלו והעיניים הירוקות היפות שאני תמיד שוקעת בהם עד שאני טובעת ומתה..
כשאני מנסה להסתכל עליו בשיעור ומהססת שלא יראו את זה..
כשאני מנסה לומר לו הכול..
אבל לא. לא יקרה. אני פחות מדי בשבילו..
'על החיים ועל המוות' אני חושבת לעצמי אבל כשאני מסתובבת הוא כבר לא נמצא שם..
כבר הלכתי בחזרה הביתה אבל כמו שכולם אומרים, תמיד יש את ההפתעות הלא נעימות בחיים.. זה מה שקורה לי.
בעודי הולכת, אני רואה אותו שם עם החברים שלו.. כל אחד צעק לי מהם משהו אחר..
"מכוערת!" "משאית"
"שמנה" "כוסית!" אבל בנימה צינית
"דבה"!
אבל הוא? הוא לא אמר כלום.. הוא רק ישב שם על הספסל והסתכל עליי..
הוא ישב שם על הספסל והשפיל את ראשו. חיכה לתום הקללות שמוציאות את הדמעות ממני..
אני רק רוצה לשכוח מהכול..
הלוואי והייתי יפה, רזה, שזופה..
אני מרגישה כאילו אני מתפללת לדוכיפת הזהב או לתרזה היפה של ביאליק.. אני מתחננת אבל שוררת רק דממה.. אין עזרה!
הזעקות שלי! קריאות ה'הצילו' השונות שגורמות לי רק לדמוע..
המחשבה על כך שהוא בטח מאוהב באחרת..
הסכין שאני לוקחת אל מול עורקיי.. הדם! הדם הארור הזה! אבל לא..
ככה אני משוחררת, שמחה, מאושרת, מסופקת אבל לא שלמה..
ההפסקה שאני לוקחת רק משגעת אותי.. אני רוצה לשים קץ לחיי..
לגמור אותם..
אבל נקישה בדלת הפריעה לי.. כיסיתי את ידי בג'קט ארוך וניקיתי את האדמומיות שנוצרה עם מים שהכאיבו יותר..
העיניים הנפוחות שלי כבר לא עניינו אותי..
עוד פעם נקישה והפעם גם צליל פעמון חלש..אבל ניסיתי בכל זאת להתעלם ונכנעתי..
תפסתי את הידית הכבדה ופתחתי את הדלת הכואבת ועצרתי כשראיתי את הבחור עם העיניים הירוקות והשיער הזהוב..
"על החיים ועל המוות!!" הוא אמר התנצל ואז משום מקום זה בא..
הוא רסק את שפתיו על שלי ואמר
"אני אוהב אותך."