עצים הפוכים

השעון מעורר מצלצל.
בקרת נזקים: גב תפוס, עניים מכוסות קורי שינה וידיים רדומות, אבל לא יותר מידי.
התעלמתי מהתחושה המעקצצת ומשכתי כלפי מעלה נאנק. עוד משיכה, עוד דילוג ואני בחוץ רחוק שנות אור ממה שהיה פעם המקלט החם שלי. אני מהדס אל הדלת נתקע במשקוף ומקלל,״ לעזאזל !!!!״. אצבע אדומה ומעוקמת צופה בי מלמטה מגחכת ברעישות. ״אינון! קום כבר ״ הפסקה ״ותפסיק לקלל!״, צעקה עולה מבחוץ.
״ כרצונך אמא״ אני עונה במידת מה של ארסיות , יום טיפוסי למשפחת המבורגר.
ומשם הבוקר נכנס לשיגרה מהירה שמידי פעם נקטעת בגלל רגל צולעת מלווה בקללה חרישית. שרותים, לשטוף פנים ולהסיר כל רמז קל לגרגירים צהוביםירוקים כלשהם מהעניים ומיד אחר כך צחצוח כללי של הגוף והפה בפרט ואני פוער את פי בחיוך- פרסומת-משחת-השניים-שלי אל מול הנער המעורער במראה. הנער צופה בי מיואש, עוד יום, עוד שגרה, אבל למי אכפת כשאתה חוזר הביתה ביחד עם הממוצע המושלם שלך.
אני מנגב את הפה ומחזיר את כלל מערכת הצחצוח שלי לארון. בדרך מהמסדרון אל החדר אני מנסה לסדר ברשימה ברורה ומובנת את מהלך היום, בית ספר שזה אומר שיעור מתמטיקה של שעתיים על הבוקר ,מדעיים שכניראה מתמקדים במערכת העיקול ואדון קץ רמז לניסוי מעבדה שמתקשר לצפרדעים, בחילה , אני אפילו לא רוצה לדמיין מה זה אומר. וכאילו כפרס ניחומים שיעור אומנות בודד בסוף היום ואז היישר הביתה לעוד ערב אפרורי של צעקות ודמעות.
אני חוסם את מוחי ומנסה פשוט לפעול. צמד ידיים פותח ארון ושולף חלקות מכנסיים גרביים וחולצה ואז הכל נהפך לסדר אפרורי של ריטואלים קבועים.
כעבור חמש דקות אני במטבח עם ראש רכון מעל המקרר, הוא ריק, חוץ מערמת ירקות עלובה ושלושה מעדנים שמצבם הבריאותי מוטל בספק, אני מקבל את הדין בהשלמה ופונה הישר אל הדלת. היא מתחלה להיפתח אל בוקר לבן מלא ערפל קפוא . ״ אינון לאיפה אתה חושב שאתה הולך? ״ הקול הזה שוב גוער בי ,וממשיך ״ אתה נוסע עם מודי לאסוף את אבא שלך מהשדה״ .
״אה?״
אמא שלי עונה כאילו שזה הדבר הכי ברור בעולם, ״עוד בידיוק 20 דקות הוא אמור להיות פה״ . מבטי חוזר אל הדלת הפתוחה ודחף בילתי נשלט לרוץ אוחז בי לשנייה.
הדלת ניסגרת,
אה,
אני נאנח,
זה אבא, זה משנה הכל.