קומה 9- הבוגלרים. פרק 13 חלק א'- זכרונות וזעזוע

——–נקודת המבט של נטע——–
"לא!", אמרתי בתסכול. יותר נכון זעקתי.
"יהיה בסדר נטע, את תראי אנחנו-"
"-לא ויקטור.", קטעתי אותו. לא יכולתי לחשוב בהגיוניות, הכל נראה לי מעורפל מידי. ובפעם השנייה משהגעתי לכאן, רציתי לעזוב.
הוא כנראה שם לב למצוקה שהרגשתי וחיבק אותי, אחזתי בו כדבר האחרון שנשאר לי בחיים, שזה בערך נכון חוץ מהעובדה שאין לי ממש חיים עכשיו.
הוא הסיר את ידיו ממני והביט בי.
"נטע,"
"מה?"
"אנחנו נוכל להצליח בכל זאת"
"איך?"
"אני בערך זוכר את המשפט, ונוכל לנסות לפתור את החידה הבאה איכשהו", הוא חייך חיוך מאולץ, שבקלות היה ניתן לראות שהוא לא אמיתי.
"נטע, אני נשבע לך, בכל חיי", הוא כרע ברך לידי ואחז בידי. "שאני אעשה הכל כדי להחזיר אותך לחייך הקודמים, יהיה בסדר.", הוא ליטף את שיערי ברכות שלא הייתי רגילה אליה. הוא נגע בי.
"ויקטור?"
"כן?"
"תודה."
"אז נלך?"
"נלך."
————-נקודת המבט של ויקטור————
"אז נלך?", שאלתי בתקווה שהיא התעודדה.
"נלך."
קמתי מכריעתי והתחלנו לצאת מהחצר האחורית של הבית.
"תיזהר", אמרה לי נטע, בדיוק שנייה לפני שכמעט דרכתי לתהום. נסוגתי אחורה. כל החצר, כולל הבית והמאורה, היו במרחק של כמעט מאתיים מטרים מהקרקע. המשטח כולו היה באוויר, הגובה הרתיע אותי.
"איך זה יכול להיות?", שאלתי.
"זאת בטוח עבודתה של דיין", אמרה נטע. זה נראה הגיוני, בהתחשב במה שהיא עשתה לנו בעבר, לכולנו.
"על מה אתה חושב?", שאלה נטע, בראותה את מבטי המהורהר.
"סתם, כלום", תירצתי. שלא תדע מה אני באמת חושב, היא לא רוצה לדעת.
"איך אנחנו עומדים לעבור את התהום הזו?", שאלתי.
"ויקטור, יש משהו שאני לא סיפרתי לך.."
"מה?"
"כשלא היית, אני גיליתי שיש לי כוחות"
"סוף סוף", אמרתי. סוף סוף היא תבין. כולנו נבין.
"מה זאת אומרת?"
"לא משנה. מה תעשי לגבי התהום?"
"אהה כן, אני אראה מה אפשר לעשות."
היא הושיטה את ידה לעבר התהום, הקרקע החלה לרעוד, כל המשטח כמעט התהפך על צירו. עפתי אחורה ונחבטתי בראשי מקירות הבית. הבטתי סביבי, מחפש את נטע בדאגה, אך היא עדיין עמדה שם, בזווית של תשעים מעלות לקרקע, היא לא עפה אחורנית כמוני והתנגדה לכוח הכבידה, היא הייתה שרויה במין היפנוזה עצמית, ידיה נעו מעצמן, מורידות את כל המשטח למטה במהירות מטורפת. כל העצים נעקרו מהגומות בהם היו נטועים, אחד מהם עף ישירות אליי, ניסיתי לזוז אך הייתי מרותק לקיר הבית בגלל הזווית שהקרקע הייתה בה, הוא התנגש בי, ואז בדיוק איבדתי את הכרתי.
————–נקודת המבט של נטע————-
הייתי שרויה בהיפנוזה. הפסקתי לשמוע ולראות, הרגשתי כאילו אני ביקום אחר, הרגשתי עייפה ונינוחה, שוכחת מכל שאר הדברים. מצאתי את עצמי מביטה על ילדותי, על דברים שקרו לפני שנים. אני ילדה קטנטונת ושמנמונת בת שנתיים, אבא מביט בי בעיניים חמות, אנו הולכים על החוף, השעה כמעט חצות. שנינו רגועים, רגועים מידי.
"נטע? קטנטונת שלי", אומר אבא ומניף אותי באוויר.
"אב..אבא", ממלמלת אני הקטנטונת בשובבות.
"אני צריך לומר לך משהו", אמר.
"אבא?"
"את לא ילדה רגילה נטע שלי, את מאומצת"
"מאומצמת?", שאלה אני הקטנה, מגרדת בראשה ומנסה להבין את המתרחש.
"לא נטע", אמר וחייך אליי.
"מאומצת. את מיוחדת נטע, אמא שלך לא יודעת ממי קיבלנו אותך", נטע הקטנה החלה לאבד עניין, מאוד עניינה אותה עכשיו אבן בורקת צבעונית שהייתה על החוף. היא הייתה עייפה.
"אני סגרתי את עסקת האימוץ, אימצתי אותך ממישהי בשם דיין.", החל לספר. אני הקטנה כבר נרדמה על כתפו. הוא הניח אותי הישנה על הקרקע, התיישב לידי וליטף את שיערי הבהיר.
"דיין אמרה לי שיש לך ייעוד חשוב בחיים, את תצטרכי להציל עיירה שלמה ממישהו רע", אמר אבא, כמנסה להבהיר לאני הישנה את הסיטואציה במילים קלות להבנה.
"אני יודע שיש לך כוחות, נטע שלי, בגלל שגם אני הייתי כזה.", אמר.
"אבל את שונה. דיין אמרה שביום הולדתך השני אצטרך להרוג אותך, כי אם לא, את תהפכי למרושעת ביום הולדת החמישה עשר, בתאריך השישי לספטמבר, ותשתלטי על כל העולם. אבל יפה שלי קטנה, אבא לא יכול להרוג אותך, נכון?", שאל. אני הקטנה התהפכה על משכבה, וכמעט התגלגלה למים, אך אבא הרים אותי בדיוק בזמן. הוא התרומם והניח אותי בחזרה על בית החזה שלו, השעין את ראשי על כתפו ואחז בי בחוזקה. דמעות עלו בעיניו והוא היה נראה כמתייסר בכאבים דמיוניים.
"אבל נטע שלי, לא רציתי לאמץ אותך כשהיא אמרה לי את זה, כי ידעתי שלא אוכל להרוג אותך.", החל להסביר.
"אבל היא כישפה אותי, היא הייתה מכשפה. היא גרמה לי לחתום על כל הטפסים, לשכוח מהכול ולקחתך הביתה. אבל יומיים לאחר מכן, היא התגלתה אליי בחלומי, היא אמרה לי שאם לא ארצח אותך ביום הולדתך השני, היא תרצח אותי.", הוא החל לבכות וללכת בחזרה לאוטו.
הוא נכנס איתי וסגר את הדלת, הוא הניח את אני הקטנה על מושב התינוקות, וחגר לי את חגורת הבטיחות. ראשי הרפוי נשמט על כתפי. הוא עבר קדימה והחל לנהוג הביתה. הדמעות זלגו על לחייו ללא הפסק, אך הוא המשיך לדבר.
"אני לא ידעתי מה לעשות, אבל אין מצב שיכולתי לספר לאמא שלך. לכן החלטתי לשמור זאת בסוד, וביום הולדתך השני, שחל היום, לא לעשות כלום.", הגענו הביתה. הוא פתח לי את חגורת הבטיחות והרים אותי, הוא נכנס לבית ועלה במדרגות בשקט לחדרי, שם הניח אותי במיטתי וכיסה אותי. אמא ישנה ולכן עשה הכל בשקט מוחלט.
"נטע שלי, מה שלא תעשי, תמיד תזכרי,", הוא החל לבכות בכי תמרורים. "שאבא תמיד יאהב אותך,", הוא לא יכל להמשיך וחיבק את אני היושנת.
"באו…באותו יום שאימצתי אותך דיין הפילה פתק מכיסה, היא כבר נעלמה אז הרמתי וקראתי אותו. היה כתוב שם כמה שרבוטים על לחש שיציל את העיירה ושאסור לך לגלות עליו, אבל היו רשומים שם חמישה רמזים שאמורים לעזור לך, רמזים שדיין כנראה גילתה ולא רוצה שתמצאי, לכן אני מחביא את הפתק הזה אצלך, בקופסת העץ הוורודה שאני ואמא קנינו לך לכבוד יום הולדתך שחל היום. אני אוהב אותך, נטע שלי", הוא לא יכל להמשיך לדבר וחיבק אותי בחוזקה, נטע הישנה לא שמה לב אפילו. הוא נשק למצחי ויצא מהבית.
"איפה את דיין?", צעק לשמיים.
"אני כאן בשבילך!", הוסיף.
"הו, כן?", שאלה דיין שלפתע הופיעה שם.
"אני לא מפחד ממך",אמר.
"טוב לדעת", חייכה ברשעות.
אבא צנח על הרצפה, מעולף. בהינף יד הופיעו מולה עץ תלייה וסולם. היא עלתה בסולם גוררת בעקבותיה את גופו הרפוי של אבי. היא נקשה באצבעותיה והעירה אותו.
"מה.. מה קורה כאן?", שאל.
"שששש….", אמרה. "אל תפריע לי.", חייכה. היא גרמה לו לקפוא במקומו.
היא קשרה את החבל סביב צווארו והקפיאה גם את הזמן, הוא לא נחנק עדיין כי כוח הכבידה לא פעל כשהזמן עצר. היא ירדה מהסולם ובנקישת אצבעותיה העלימה גם אותו. היא החזירה את אבי להכרה ואת הזמן לפעול.
"לא!!", צעק.
הוא פירפר, מנסה לנשום, כל גופו רעד, כמנסה להשיג אפילו טיפת אוויר. רגליו זזו בתנועות מעוותות ולא רצוניות, פניו נהיו אדומות. ידיו לפתו את החבל בחוזקה וניסו להתירו ללא הועיל.
הוא הפסיק להיאבק, ונותר תלוי מהצוואר, מת.
"תודה לך", אמרה דיין. "על כלום."
היא העלימה את החבל ואת העץ, ואבי נפל על הקרקע, מת.
"לילה טוב, ג'יימס.", אמרה ונשקה לראשו.
היא נעלמה משם. יום לאחר מכן דווח על גופת גבר שנמצאה על ידי ביתו בת השנתיים בחצר האחורית של בייתו, לא הצליחו לגלות את נסיבות מותו.