קצת מעבר למה שחשבתי

אף פעם לא התרגשתי מתחילת הלימודים יותר מדי, גם עכשיו לא, בכל זאת, אין בה משהו מיוחד, זה קורה כל שנה. אבל השנה אני התגעגעתי.. חודשיים ומשהו לא ראיתי אותה ואני מוכרח לומר שהתגעגעתי. תבינו, אני לא הולך לבלף לכם עכשיו על חיי האהבה הסוערים שלי, זה לא כל כך ככה. העניין הוא שמתחילת שנה שעברה, פשוט אני לא מצליח שלא לחשוב על מישהי מהכיתה שלי, היא נמצאת איתי מכיתה י'. יש בנות שנראות יפות לעיני כולם, אבל יש בנות שהיופי שלהן מעיד על האופי שלהן, ובמקרה הזה, אותה ילדה נראית כמו מלאך, כל כך יפה שזה כמעט בלתי אפשרי, אני אוהב למצוא את עצמי מתרכבל בלילה וחושב עליה בזמן שהשמיכה מכסה אותי בחמימות שכזו, למרות שתהיו בטוחים שעוד יותר אשמח למצוא את עצמי מחובק איתה בשעת לילה מאוחרת. אין לי בטחון עצמי גדול מדי, עכשיו רק הוא קצת משתפר, תמיד שאני מדבר עם בנות שלא אכפת לי מהן יותר מדי אז אני מדבר חופשי, כי גם ככה לא משנה לי מה אותה ילדה תחשוב, אבל במקרה שלה, של המלאך, היו כזה הרבה פעמים שרציתי לגשת ולומר משהו, היו כזה הרבה פעמים שחשבתי מה היא תגיד, והיו פעמים שדיברתי איתה, אבל קצת, לא יותר מדי, וגם בשיחות האלו – לא שידרתי בטחון יותר מדי וזה לא הוביל להרבה. לפעמים יש את הרגעים האלה שכן מדברים איתה קצת, זה כן כיף, זה כל כך כיף, שאחרי שאני מסיים לדבר איתה העולם נראה לי כל כך יפה ואני רץ, קופץ ומקפץ. אני כל כך מעוניין להכנס לעולמה ורק להכיר אותה ולזכות באהבה טהורה.
לאהוב.. זה יכול להיות כל כך יפה. ממעט הפעמים שכן חוויתי קצת רגש איתה, אני מדמיין שאהבה טהורה של שנינו יכולה להיות פשוט גן עדן, שאני רק מרגיש נעים ביחד עם האהבה שלי ומתכרבל איתה בתוך סוג של תחושה נעלה ובלתי נגמרת. אני מרגיש שאני באמת אוהב אותה, אבל אני לא באמת מכיר אותה. אני לא יודע למה אני כותב את הסיפור הזה, אני ארשה לעצמי עכשיו פשוט לכתוב כל מה שעולה לי לראש, אפילו בלי להסתכל, אולי ככה אני אכתוב משהו קצת יותר אמיתי, ולא שורה של ביטויי אהבה שטחיים. שלא תבינו לא נכון, אני באמת מרגיש אלייה אהבה חזקה, אך פעמים רבות קשה להביע את הרגשות במילים והרגש נפרש אל מספר שורות של ביטויים שטחיים למדי. נו? למה הוא לא מדבר איתה? למה הוא לא עושה משהו? אז זהו. הוא דווקא כן עשה משהו. "הוא" – כבר ממזמן לא לומד בתיכון, עבר הרבה זמן מאז. עכשיו אני מבוגר ובוגר יותר, אחד שנזכר ברשימות שהוא מצא עמוק בבית של הוריו, ואיתם פתחתי את הסיפור. על מה דיברנו? כן, על למה אני לא עשיתי משהו. אז הנה. אני זוכר את היום הזה עוד דיי טוב, תמיד היה לי זכרון טוב. זה היה עוד יום מלא בשכנועים עצמיים, "קדימה, נו, פשוט לך ותדבר איתה, מה כבר יקרה, אני גבר ואני יודע את זה, יאללה, להסתער בכל הכוח, כמו באימונים!", לגבי האימונים אדבר בהמשך, שיהיה קצת מתח.
בפעם הזאת כן ניגשתי אליה, אבל בעצם, חצי, לא לגמרי. קיבלתי עזרה קטנה. היה לנו טיול לנגב, זמן מועט לפני העלייה לאוטובוס נפלתי על המדרכה, אז הלכתי טיפה צולע. בעודי עולה לאוטובוס בין האחרונים, חבר שלי כמובן סימן לי "לך, שב לידה, מה אתה מפחד!" הפעם, לא שונה מפעמים קודמות, לא ממש עשיתי עם זה משהו. אבל במקרה הזה, "איי!", האוטובוס התחיל לסוע בפתאומיות ופשוט מצאתי את עצמי ברגע קצת מביך, בו נפלתי לעבר המושב בו אותה הילדה שאני אהבתי כה הרבה זמן, ישבה. שמה הוא רוני דרך אגב.
ניצלתי את ההזדמנות הזו והתיישבתי לידה, הרבה פעמים היא התיישבה לבד באוטובוס למרות שהיו לה חברות, לא ממש הכרתי אותה אז לא ידעתי למה בדיוק.
התחלנו לדבר, הפעם השיחה הייתה ארוכה, אני חושב שהיא באמת התחילה להכיר אותי, וגם אני אותה, למרות שתמיד היה לה קטע כזה לדבר על עצמה קצת פחות. תהיו בטוחים שבלילה, כשישנו, אני הייתי עם פנים שמחות כל רגע ורגע, מצפה למחרת על מנת לדבר איתה שוב. אז כן, דיברנו, והכל המשיך ונהיה כל כך יפה. באמת היו רגעים שהרגשתי שאני מרחף בגן עדן, מתכרבל ומתחמם איתה, מנשק אותה…
אנחנו התחתנו, נולד לנו ילד, וחיינו חיים משגשגים, באמת, עם הכמות שיש היום של זוגות גרושים, אצלנו היה ההיפך! הזוגיות שלנו פשוט פרחה.
אבל אז הכל נקטע, קרס עלי עולמי ופשוט לא יכלתי להתמודד עם הכאב. אי אפשר שלא לזכור את הרגע.
אתם זוכרים את האימונים שדיברתי אתכם עליהם? התאמנתי בכושר קרבי, מגיל 12 אני רק זוכר את עצמי רוצה לשרת בקרבי ולהגן על המדינה.אני התאמנתי הרבה, התאמצתי ונפצעתי, חזרתי והשקעתי, נלחמתי – ולבסוף התקבלתי. מצאתי את עצמי מסיים מסלול ביחידה אליה רציתי להתקבל. עומד עם חבריי ליחידה, תוך כדי שהמשפחה מוחאת כפיים מעמדת הקהל ודגל ישראל מנופף מעל ראשי. לא יכולתי שלא להתרגש במעמד אליו כל כך רציתי להגיע. אני שירתתי וכל כך אהבתי את העניין, תמיד קשה, אבל חייבים להלחם, לא רק נגד האוייבים, בעיקר נגד עצמי, להשקיע ולהשקיע.. כך המשכתי, שירתתי בסדיר ואחר כך חתמתי קבע בשורת סיירת מטכ"ל. הייתי קצין. התפקיד הזה דורש ממך הרבה אחריות.
ממבצע למבצע, איך שהוא הכל נגמר עוד בסדר, למרות הפציעות, העייפות וכן, חבר שנהרג מרגיש כמו בשר שנתלש מגופך, אבל מוצאים את הכוח להמשיך.
חוץ ממבצע אחד. אותו לילה אחד בו לא יכלתי להתמודד עם הכאב.
בשעה 20:52, אני זוכר במדויק, מודיעים לנו על חטיפת אזרחים ישראלים בתוך בית ספר, התלמידים והצוות היו שם במסגרת פעילות בית ספרית, והמחבלים פשוט תפסו אותם. החליטו לנקוט בפעילות מבצעית.
כמו כל מבצע, מארגנים את כל מה שצריך – הציוד, אמצעי הלחימה וכיוצא בזה, אבל בעיקר מנסים לחשוב כמו לוחם ומפקד עמוק בפנים.
אך ברגע בו מודיעים לי בקשר שאחת מהחטופים זו אשתי.. אהובתי.. השותפה למושב באוטובוס בטיול.. הרגשתי כאילו מישהו קורע את לבי ומותיר אותי בודד ונואש.
אבל הייתי חייב להמשיך, חייב לעשות את עבודתי וחייב ולדאוג לחייליי.
אחרי מאמצים קשים וחילופי אש, הבזק חזק ורעש מחריש אוזניים קטעו אותי מן הלחימה והחזירו אותי למציאות רק בבוקר של אחרי, על מיטה חסרת רגש בבית חולים קר.
אתם בטח כבר מנחשים מה קרה.. רוני שלי, אהבתי חיי שאותה אהבתי מהרגע הראשון שאותה ראיתי, אותה נערה ביישנית למדי שחלמתי עליה בלילות. היא נעלמה מחיי בכאב צורם. היא נרצחה בדם קר. היא פשוט לא קיימת כבר, וכך גם חצי מהלב שלי. איני יודע כיצד אמשיך את חיי בלעדיה ומה הטעם בחיים בלעדי הרוגע התמידי שלה והחום שתמיד עטף אותי בכל רגע בו הרגשתי עצוב ובודד. היא באמת הייתה שם בשבילי. אהבתי אותה מאוד.
רק אז, באותו הרגע, הבנתי כי סיפור האהבה בכיתה – נמשך קצת מעבר למה שחשבתי…