שברי הזכוכית של מת'יאס.

עליתי על דוכן הנואמים בחוסר רצון, ובעיקר בתחושה מעיקה, הבטתי אל האנשים, חלק מהם היו מוכרים לי, חלקם זרים לחלוטין, הרגשתי רע, כשהבטתי בפיסת הנייר הארוכה, מלאה בליקוקי תחת ושקרים, אז עשיתי את המעשה הקלאסי, קרעתי את הנאום, אני עוד אתחרט על זה. הבטתי בפני האנשים, ונשימתי הרועשת השתתקה, לא ידעתי מה לעשות, דמעה נפלה לאחר מהעומדים, ואז ידעתי שאני חייב להתחיל לדבר, אני חייב לספר את הסיפור שלי. את כל הסיפור שלי, ארוך ככל שיהיה.
"הכל התחיל כשרק עברתי לעיר שלה, אני זוכר כמה מעט אנשים אני הכרתי, למען האמת, רק את השכנים, הוריי עברו לבית פרטי, כי הדירה הקודמת הייתה קטנה מידי לאחר שאחותי נולדה, אני זוכר שביקשתי מהם להישאר. כל החברים שלי היו בקיינג'. לא הכרתי אדם מדאניית' למה שאני אכיר בעצם? העיר הזאת הייתה במרחק עצום מהעיר שלי, ולא ידעתי על קיומה, עד שההורים שלי החליטו לעבור אלייה. אז הנה אני כאן, במרחק כמה קילומטרים יפים מעיר הולדתי.
הבית נראה, טוב, אני לא אשקר, של עשירים סנובים.
השכונה עצמה נראתה כאילו מורכבת מאנשים שהכסף גודל אצלם על העצים.
תמיד היה למשפחה שלי כסף, אני יודע את זה.
אבל אף פעם לא גרנו בבתים גדולים, או בשכונות עשירות, הרגשתי כאילו אני אח של *וורן באפט.
הבתים לא היו מצועצעים, כמו שניתן לדמיין בשכונות עשירים, אבל הכל נראה טוב מידי מכדי להיות אמיתי, שקט ושלוו מידי, היה ניתן לשמוע את רחש העלים, אך לא את זמזום הציפורים, שנראה שנעדרו משכונות אלה, למרות הצמחייה המרובה, זה הרגיש מזוייף מידי, אבל לא היה לי על מה להתלונן, החדר שלי היה כגודל חצי מהדירה הקודמת שלו.
"מת'יאס?" נכנסה אמא שלי לחדר הגדול בזמן שאני התבוננתי מחוץ לחלון, לא היה כלום בחוץ, אבל משום מה, התבוננתי, רציתי שיהיה משהו לראות, אני לא בדיוק יודע מה.
"הא?" חייכתי אלייה, היא הייתה לבושה בשמלה קצרה בצבע ירוק, הצבע האהוב עלייה, כך היא נוהגת לספר לנו (מבלי להפסיק). אימא שלי היא אישה גבוהה יחסית, שערה שחור וחלק, עם תלתלים מעודנים לקראת הסוף, ועיניה החומות והגדולות, יכולות לתת לך את ההרגשה שרק אתה נמצא.
"למה אתה לא יוצא החוצה?" היא שאלה, בצורה קצת מיואשת ניתן לומר, קימי, אחותי שרק נולדה, התישה אותה קשות.
"יוצא לאן? אני לא מכיר פה אף אחד." שיחקתי באחד מהקפיצים שנתן לי קאלום הגדול, חבר הילדות שלי מהעיירה הקודמת, אין אחד שהכיר אותי טוב כמוהו.
"מה עם הילדה של השכנים? קלינדה?" היא התיישבה על המיטה שלי והביטה בי מבט נוקב, מפצירה בי לתת לה תשובות למה אני תקוע בבית כבר שבועיים.
"היא מפחידה אותי." לחשתי. זה היה נ כון, קלינדה באמת הייתה חתיכת בחורה מלחיצה. היה לה שיער אדמוני ארוך היא הייתה נמוכה, ולבשה בגדים חומים. הנושאי שיחה היחידים שהיו לי ולה זה רוצחים סדרתיים ומחלות נפש וסוגיהם, ואני לא מקצין, היא הייתה מפחידה.
"מפחידה?" אימא התגלגלה מצחוק, "אנשים שונים לא בהכרח מפחידים, מתי."
"זה לא זה, היא מדברת איתי על *אלברט פיש כל הזמן, פעם הרוצח הסדרתי היחידי שהכרתי היה חניבעל לקטר, עכשיו אני יכול למנות לך עשרים רוצחים כמוהו, בזכותה."
"זה באמת מפחיד, אוי איך שנאתי את 'שתיקת הכבשים' עד היום יש לי סיוטים מאותו סרט ארור." היא לחשה וקמה בהתלהבות יתר, "טוב! אם כך אז אני מציעה לך לצאת החוצה מהשכונה ולהכיר את שאר הילדים, בעוד שבוע מתחיל בית הספר!" היא חייכה בחיוך מקסים.
"אני לא מתכוון ללכת בשכונה במטרה להתחבר עם הילדים בגילי שעוברים ברחוב, אבל תודה על ההצעה." היא חייכה אליי חיוך מעורבב בציניות ורחמים, וסגרה את הדלת.
כעבור שבוע, לאחר ריבים מתמשכים עם אימי על זה שאני 'מסתגר בחדר' ומשחקי כדורגל חוזרים ונשנים עם אבי (בהם הוא תמיד מנצח, מפתיע), הגיע היום בו התחיל בית ספר.
הייתה בי מעין תחושת הקלה, לא התרגשתי, או פחדתי, לא ממש היה אכפת לי.
אני נראה טוב. אני יודע. יש לי אופי מקסים. אני יודע. אין לי סיבה להתרגש, תמיד התחברתי במהירות לאנשים. אימי הסיעה אותי בשברולט החדשה שלה, מה שגרם לי לדאוג קצת, עדיין לא הכרתי את אופי הבית ספר, לא רציתי שיחשבו שאני איזה סנוב עילאי. אבל כמובן, ברגע שהגענו לבית הספר, וראיתי את שאר המכוניות, המכונית של אימא נראתה מעט מיושנת.
התלמידים היו לבושים אותו הדבר, חולצה לבנה קצרה, עניבה כחולה, הבנים לבשו מכנסיים ארוכים כחולים תואמים לעניבה, והבנות חצאיות קצרות, הנעליים היו נעלים סגורות לבנות.
אפקט האחדות בלט.
"תלבושת חביבה לא?" חייכה אימא שלי, היא נראתה קמת לחוצה, בבית הספר הקודם שלי לא היו צריכים לבוא עם תלבושת בכלל, ולא קיבלנו שום התראה מוקדמת על לבישת תלבושת אחידה.
"אל תדאגי אימא. היה כתוב במכתב שאת התלבושת אני אקבל מהמדריך שלי – אייבוט מקנלי." אמרתי, למען האמת, לא הייתי נרגש כל כך לפגוש אותו, הוא נשמע לי כמו חנון שחצן שמנסה להתחבב על המורים, ובכלל, מי קורא לילד שלו אייבוט?
"איזה מזל שיש לי אותך," היא חייכה וחנתה במגרש החניה של בית הספר, היו שם יותר מידי תלמידים. "אתה תהיה מצויין, בהצלחה מתוקי, מחר אני אביא לך את המכונית שלך מקיינג' וכבר ביום שלישי תוכל לנהוג בה לבית הספר!" היא נישקה אותי בלחי, והביאה לי את התיק (שעליו, למרבה הפלא, הודפס סמל בית הספר, נשר כחול שתחתיו כתוב 'כל הישג מתחיל עם ההחלטה לנסות') יצאתי מהרכב, ומשב רוח נעים עף על פני, שמעתי צחקוקים של נערות, צרחות של נערים, דיבורים ורעשים, וזה היה לי מוכר, סוף סוף, משהו שהיה לי מוכר.
הלכתי בשביל של החנייה לעמדת 'תלמידים חדשים' שם עמדו שני תלמידים שנראו מיואשים ומבואסים.
"ברוך הבא לתיכון 'קארון'! שמם מלא בבקשה," אמר התלמיד הגבוהה בחוסר התלהבות מובהק.
"מת'יאס אלברט קריינג' פייאנטס." דקלמתי בעצבנות.
"ברוך הבא אלברט!-"
"מת'יאס." מיהרתי לתקן
"מה שתגיד אחי." הוא חייך "נטשה!!!" הוא צרח לכיוון חבורת בנות שישבה קרוב, ובחורה גבוהה קמה.
"מי זה?" היא אמרה בהשתוממות, היו לה עיניים מדהימות. בצבע ירוק, אבל לא ירוק דשא, פי שניתן לראות על חלק מהאנשים, זה היה ירוק זית, שהשתלב נפלא על עורה השחום והשזוף.
"זה מת'יאס, מת'יאס, נטשה תהיה המדריכה שלך." הוא חייך
"איפה אייבוט?" היא בהתה בתלמיד.
"בחו"ל, הבן זונה ברח מכל השבוע הראשון," הוא אמר בקנאה מסויימת שהתגנבה לקולו.
נטשה חייכה בעדינות ותפסה בידי כדרך אגב, והתחילה ללכת מהר לכיוון מה שנראה כמו פתח בית הספר. היא נכנסה לדלת, עלייה היה כתוב מזכירות ויצאה כשבידיה ערימת בגדים.
"הנה התלבושת האחידה שלך, נא להקפיד על תלבושת מגוהצת והולמת ושיט דומה" היא החניקה שיעול, "בית ספר מזויין." היא חייכה אליי חיוך קורן, ואני גיחכתי.
"סליחה," היא העלתה את הפוני שלה למעלה, "פשוט לא הייתי אמורה להיות בוועדה הזאת."
"זה בסדר. נעים להכיר." חייכתי, והיא השיבה לי חיוך.
"תחליף לתלבושת ואני אראה לך מספר מקומות חשובים שתצטרך להכיר בזמן לימודיך במוסד זה." היא נשמעה כאילו היא מקריאה לי מתוך ספר משעמם במיוחד.
הפוני שלה החליק שוב על פניה ושיווה לה מראה מיוחד. היה לה יופי מיוחד, אקזוטי, אפשר לומר. השיער השחור והגלי, העיניים ירוקות כזית, הגובה, כל זה לא היה כל כך נפוץ באיזורים האלה.
"איפה השירותים?" שאלתי בבלבול כעבור כמה שניות בהן בחנתי כל איזור בפנייה וגופה, ונדמה שהיא עשתה כמותי.
"אוי נכון," היא צחקה ומשכה שוב בידי.