שתיקה רועמת:

תודה לכם הורי היקרים שלימדתם אותי לעמוד בזמנים. אסור לאחר, או שנענשים- עונש קשה יותר מאחרים.
תודה שלימדתם אותי כיצד מרגישה כל צרה, ואיך כל כאב משפיע על נפש חולה.
תודה לכם שהפכתם אותי למי שאני. כי אני חזקה יותר משציפיתם או רציתם שאהיה.
אני כבר לא בוכה- לימדתם אותי לשלוט ברגשותיי.
אני כבר לא צועקת- לימדתם אותי להשתיק את תגובותיי.
אני כבר לא מתפללת לחיים טובים יותר- לימדתם אותי שאין טעם לאמונה.
אני חיה כבר זמן מה, ועדיין לא בוטחת בבריות.
תודה שהפכתם אותי לחשדנית- עכשיו לא אלך עם זרים.
תודה לכם שלא נתתם לי הזדמנות- כך אני לא צריכה לעמוד בציפיות.
ידיכם עלי עברו, קישטו את גופי בחבורות כחולות.
אצבעותיכם אותי מיששו, פצעו את פנים הגוף.
פיכם אותי שבר פעמים רבות מספור, ובכל זאת אני נשברת כל פעם מחדש.
אני עכשיו גדולה- בת 16 כמעט, ועדיין אינני מבינה למה נולדתי לעולם כל כך שחור וקר.
כשאתם בי לא התעסקתם קראתם לחברים, ואחרי שסיימו שאלתם אותם אם הם נהנו שם בפנים.
ואני נשארתי בחדרי, צמודה אל דלת הארון מחכה שהאדמה תבלע אותי ותצילני מהסיוט.
אבל האדמה נשארה שלמה, וכך גם גופי. אתם בי לא פגעתם בשביל להרוג אותי. נהניתם מהכוח שנמצא בידיכם. נהניתם מהעובדה שהשם עלי לא מרחם.
אחיי צוחקים עלי בכל ערב כשהדלת נפתחת: "תראו אותה, המוכה עוד מעט תחטוף עוד כאפה."
ואני האדמתי והשפלתי את פני, קיוויתי שבאתם עייפים ושלא תטרחו להסתכל עלי. אבל אתם כמו את כל תקוותיי ניפצתם ושלחתם אותי לחדרי לחכות לכם.

כמה פעמים לחדרי נכנסתם עם סכין?
כמה פעמים עם חגורה?
כמה פעמים אני שתקתי?
כמה פעמים אני לכם ויתרתי?
אבל לא עוד, זה נגמר. מחר אתם תשלמו על גורלי המר.
ולא אכפת לי מאחיי, ומכל חברי. כי אתם אותי הרסתם, שרפתם עד עפר.
ועל כן הורי האהובים, רוב תודות על כל השנים.
ולכם הורי היקרים, שי קטן ממני- אני הבנתי שאתם מאוד אוהבים סכינים.

זה המכתב שכתבה ג'יימי להוריה לפני ששמה את המתנה העטופה על מיטתם. הזוגית עם הסדינים הלבנים.
הבוקר הם אמרו לה לנקות את הבית עד שהם יחזרו, ולא…
כרגיל. היא לא רצתה לנסות אותם, היא ידעה שהם רציניים בעונשים, אז היא ניקתה את הבית, והחליפה מצעים.
כשהם חזרו הביתה בערב ושלחו אותה לחדרה כדי לחכות להם, היא הלכה לחדרם וחיכתה.
הם נכנסו אל החדר עם הבעות מרוצות והסתכלו בה, מופתעים מנוכחותה.
"מה את עושה פה ילדה טיפשה?"
"אני.." האומץ שלה החל לנטוש אותה. כמה קל היה לחשוב על תכנית כשהסכנה לא הייתה כל כך קרובה אליה.
"לכי לחדר, עכשיו!"
"לא!" היא צעקה עליהם, זעמה מתלקח מחדש. היא לא תתן להם לשבור אותה עוד פעם.
"מה אמרת לנו?" אמר אביה והתקרב אליה עם אגרוף מאיים.
"אמרתי לא!" היא חזרה על עצמה, מקווה בכל מעודה שהיא תצליח לצאת מזה בחיים.
"מי את חושבת שאת?" צעקה עליה אימה. "אין לך זכות להתחצף אלינו."
"ולכם אין זכות לגעת בגופי!" היא צעקה על אימה בחזרה.
עיניהם של הוריה רשפו כמו עיניה שלה. נמאס לה מהדיכוי, הפעם היא תחליט מה יעלה בגורלה.
"מה זה על המיטה?" שאלה אימה.
"קניתי לכם מתנה, אני בטוחה שאתם תאהבו אותה.
ג'יימי לקחה את הקופסא שהייתה עטופה בנייר כחול עם סרט אדום ופתחה אותה. היא הוציאה את הסכין ולפני שהוריה הבינו מה קורה היא תקעה אותו בחזה של אביה שהיה הכי קרוב אליה. היא הייתה מופתעת מעצמה, אבל היא לא נתנה לזה לעצור אותה.
"ברגע שהתחלת משהו, תסיימי אותו." חזרה על המשפט שאביה לא הפסיק להגיד לה בכל פעם שנכנס לחדרה והחל להוריד את בגדיו.
אביה הסתכל בה בעיניים פעורות לרווחה ופתח את פיו הנוטף דם. "ג'יימי…"
"כן אבא? אתה גאה בי עכשיו?"
אביה צנח על הרצפה בלי להגיד מילה. אימה לקחה את המכתב מהסדינים המוכתמים בדם ורצה לכיוון היציאה מהבית, כשהיא קוראת את המכתב.
כשהגיעה לדלת היא הרימה את עיניה מהדף הלבן והסתכלה בג'יימי.
"עשינו הכל לטובתך.." היא אמרה כשדמעות בעיניה. לא מצער על מה שעשו לג'יימי, אלא מפחד על חייה.
"כן אמא, אהבתי את שיעורי החינוך המיני." אמרה ג'יימי בציניות ורצה אליה עם הסכין מוכן לדקירה.
אמא נפלה על הקרקע, כאשר חור ארוך פעור בבטנה, עיניה היו פקוחות ודמעה אחת אחרונה זלגה על אפה ונפלה על הרצפה האדומה.
"עכשיו הבית נקי." אמרה ג'יימי כשהסכין מוחזק בחוזקה בידה.

סירנות נשמעו מחוץ לבית המשפחה, ושלושה שוטרים ושלושה פרמדיקים נכנסו אל הבית ובדקו את כולם.
ג'יימי ישבה על הרצפה ליד הספה ובהתה באוויר. היא לא הצטערה על מה שעשתה, אבל הצטערה על כך שלא נתנה להם יותר זמן לפחד. הלחץ שלה גרם לה לפעול מהר מדי.
"ילדה, את בסדר?" שאל שוטר שבדיוק מצא אותה.
"כן." אמרה ג'יימי.
השוטר הבחין כנראה בסכין המוחזקת בידה ומהר שלף את אקדחו. "תזרקי את הסכין עכשיו, ותרימי את הידיים למעלה.
ג'יימי הניחה את הסכין בעדינות על הרצפה והחליקה אותו לכיוון השוטר. היא הרימה את ידיה והסתכלה עליו במבטו נחוש.
עכשיו היא לא מרגישה כלום. לא חמלה, לא עצב, לא שמחה, לא אהבה ולא כאב.
עכשיו היא סוף סוף ריקה, ודבר לא מעיק עוד על ליבה.