תאמיני בעצמך.
365 ימים יש בשנה.
כול יום הייתי נשארת בבית, בזמן שילדים בגילי מבלים עם החברים שלהם.
ישבתי לבד מול מסך המחשב, שרגלי תופפו על הרצפה. חשבתי על דרכים יצירתיות, שיעזרו להעביר את היום ההוא בהנאה
יום ארוך ומתיש עבר עליי. יום בו נשארתי בבית, בזמו שחברותיי מבלות .
יום בו שאלתי את עצמי למה? למה אני לא איתן.
השאלות חיפשו את התשובות, והתשובות רדפו אחר השאלות.
האם ימצאו אחת את השנייה? אני לא יודעת.
לחיצה קטנה על עכבר המחשב, והשיר האהוב עליי מתנגן ברקע. הנדתי את ראשי מצד אל צדומילמלתי את מילות השיר, ונתתי להן לחדור אל תוך ליבי, מתקווה שאולי יסירו את השכבה הכואבת שעוטפת את ליבי.
"את חסרת ביטחון" נזפתי בעצמי.
"את לא עושה כלום? " הוספתי, דמעה קטנה זלגה מעיני.
"את לא שווה כלום" המשכתי.
המילים שאמרתי הדהדו בראשי, כי הן נכונות, וכאב לי לשמוע אותן.התחלתי לבכות, דמעות ועוד דמעותזלגו מעיני. דמעות מלוחות, דמעות של עצב, דמעות של אכזבה.
"תפסיקי לבכות, את לא ילדה קטנה" סטרתי לעצמי, מיששתי את הלחי והרגשתי את הכאב והסבל שעברה.
נעמדתי , והלכתי למקלחת.
הבטתי במראה, וראיתי את ההשתקפות שלי.
"את מכוערת" קיללתי את עצמי. נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את ברז המים, נתתי למין לזרום בחופשיות.
"את טיפשה" המשכתי לקלל, התעלמי. שטפתי את פניי במים הקרירים, אפשרתי לעצמי להתענג עליהן.בכול טיפה של מים הרגשתי את החמימות, והקרירות שבמים.
הפנתי את מבטי שוב אל המראה, והשתקפותי הביטה בי, פעימות ליבי פעמון בקצב לא רגיל.
נשמותיי התגברו, לא יכולתי להשתלט. על עצמי.
"די! " צעקתי על ההשתקפות.
"שאיפה, נשיפה, שאיפה,נשיפה" הזכרתי לעצמי, לקחתי מגבת ממתלה המגבות. וניגבתי את פניי הרטובות.
"די עזבי אותי, אני יודעת שאני מכוערת וחסרת ביטחון. אני בוכה כמו ילדה,אני ילדותית, אני בודדה, אין לי חברות. מה את רוצה ממני? " צעקתי, והוצאת את כול אשר היה בבטני.
"טלי.. " שמעתי את שמי, הסתובבתי לאחור ונהדמתי לגלות שאימי עמדה מאחוריי. מבטה היה מודאג.היא התיישב על הארץ, כיסתה את פרצופה בעזרת ידייה ובכתה. שטף של דמעות זלגו מעייניה.
התקרבתי אלייה, והתיישבתי לידה.
"אמא מה קרה? " שאלתי, וניגבתי את דמעותייה.היא הביטה בי וליטפה את פניי.
"סליחה, טלי אני מצטערת" אמרה, ושילבה את ידה בידי.
"על מה?" שאלתי בקול חנוק, והרגשתי שנשמעות עומדות לצאת החוצה.
"אני פשוט מצטערת" אמרה, וחיסקה אותי. חיבוק של אמא. חיבקתי אותה גם.
ונתתי לדמעות לצאת בחוץ.
תגובות (4)
היו כמה פעמים שהיא דיברה וכתבת את זה בלשון זכר… בקיצור, יש לך בעיה קלה של החסרת תווים ( אותיות, רווחים, סימנים…). לא קשה לטיפול.
זה נשמע ממש נחמד, ואני חושבת שעוד חלק, או אפילו סיפור שלם יהיה מצוין. כבר יש לך מתח ראשוני, ברמה שבדרך כלל ממש קשה להשיג. כמובן, סיפור עם אהבה, מישהו שיבוא ויוציא אותה מהדיכאון שלה.
זה בגלל המקלדת המטומטת שכל הפלאפון.
אני כבר אתקן את זה ;-)
תודה על הערה.
סיפור יפה, מסכימה עם מיכל, אולי עוד קטע שיסביר קצת….
אבל אני.. מכירה את השיחה שלה. גם לי קרה דבר כזה פעם (אופ, די, היה עבר :-)
אהבתי.
וואו איזה יופי,פשוט כשרון מלידה!
תמשיכי:)