תקציר+פרק ראשון. {תנו לי שם לסיפור!!}

הייתי הילדה היחידה שלבשה חולצה לבנה באותו יום גשום ומעונן. אני לא יודעת למה אף אחד לא כיבד אותה, את מי שנלחמה למען החיים שלה. אני זוכרת שבקיץ שעבר ראיתי אותה יושבת לבדה, בסמטה, שרה לעצמה משהו במלמול. באותו יום ידעתי שאין לה כסף. היא הייתה מוזנחת ומלוכלכת אבל הייתה לה שמחת חיים. אני יודעת שאף אחד לא אהב אותה, ולא ידע מאיזה מקום היא באה, אבל משהו בה היה קסום ומהפנט, לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. אתמול, היא מתה. אולי מרעב או שקרתה לא תאונה, מי יודע? הכל היה אצלה לא ברור ומוזר. מהר מאד התברר לי שהייתה לה בעיה נפשית, לכן היא החליטה להתאבד, לשים קץ לחייה האומללים והמוזנחים. אבל איך? כל פעם שראיתי אותה מחדש היא הייתה זוהרת וחייכנית, לא יכולתי להבין איך היא כזאת שמחה ואין לה כלום. אבל כנראה שזה מה שמיוחד בה, שלא היה לא אכפת מה ללבוש ומה לאכול, אלא שהיא חיה את החיים. והיא מודה לאל על כל יום בחייה.

פרק 1- להכיר מחדש
כששמענו, אנחנו כיתות ז' שהתלמידה החדשה מגיעה כולנו היינו בציפייה. בגלל שבתחילת שנה לא ממש הבנים "נדלקו" על הבנות, לכן חיכו לבת 'הכל כלול בה'. אבל לצערם, אמיליאן, התלמידה החדשה, לא הייתה כזאת. היה לה לוק שונה ומשונה. שמלה מלוכלכת ומלאה בחורים, מגפי עור ישנים בצבע שחור, שיער פרוע ואדמדם ופנים צחורות כשלג. לדעתי היא מאד יפה, אבל בגלל שאצלנו בגדים היה העיקר היא לא התחבבה לא על הבנים ולא על הבנות. בהפסקה הראשונה אף אחד לא פנה אליה, כי בדרך כלל היו פונים ושואלים מאיפה היא ומה היא אוהבת לעשות, אבל זה לא היה כך. כי כולם הלכו לצד והתלחששו. מדי פעם "הגניבו" מבטים לכיוונה. רק כדי שתרגיש אומללה. ואני, לא הלכתי לצד. רציתי מאד לפנות אליה, לשאול אותה המון שאלות. אבל פחדתי אל "המעמד" שלי. לכן חשבתי שלא כדאי. היא רק ישבה, עם גב זקוף ועיניים זוהרות. מדי פעם מביטה בי בעיניה האפורות או מחייכת אליי חיוך. אני הסתכלתי עליה כל הזמן. היא עניינה אותי מאד. אבל בסוף ההפסקה כבר לא הבטתי בה עוד, הרגשתי ריקנית.