אבודה עונה 2 – פרק 15+16 (פרק הסיום?)

אחיזתו של סקראב לא נחלשה ואני יכולתי להרגיש את ידיי נתלשות מגופי כשגרר אותי בבית הסוהר דרך מסדרונות ודלתות. היה שלב שהפסקתי לספור את המדרגות שעלינו וירדנו. כשניסיתי לנער את ידיי הוא נהם משהו לא ברור וכלא יכולתי לסבול את זה יותר התפרצתי בזעם. "אולי תעזוב אותי כבר?" ניערתי את הידיים שלי שוב. הוא הביט בי ברשעות ונהם משהו נוסף. "ותלמד עברית!" צעקתי. סקראב בחן אותי לרגע ואז פרץ בצחוק.
"אני יודע טוב מאד עברית" הוא אמר "אבל תודה על הדאגה"
"מה אתה…?" ניסיתי לברר מה הוא רוצה ממני אבל הוא עצב אותי.
"אל תשאלי שום דבר, שמעת?" הוא אמר וחיוכו נמחק, פתאום הוא נראה מתעניין יותר. "מוזר…" הוא הוסיף פתאום וגרוני התייבש, "החברים שלך עדין לא באו לעזור לך"
"שלא תעז לומר משהו על החברים שלי" קראתי, מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו. "אתה לא תוכל לפגוע בהם, הם…"
"אני גם לא רוצה לפגוע בהם" הוא קטע אותי בחדות והתקרב אליי, "יש מישהי אחרת שאני רוצה…" הוא התלבט, המבט שבעיניו הטריד אותי, מאד.
חיוך מזוויע עלה על פניו, עיניו נצצו ברשעות שונה.
"אתה רוצה מה?" שאלתי בשקט, מפוחדת מהמבט החדש שלו וממה שעלול לומר.
"ממך?" הוא חייך בציניות אבל אז הרצין ועיניו שוב נצצו, "אני עדיין לא בטוח"
לא אהבתי את זה. לא אהבתי את זה בכלל. הוא הידק את האחיזה בידיי ומשך אותי אחריו, ירדנו עוד מדרגות והגענו אל החניה. הוא הוביל אותי מסביב לבניין ופתח את הדלת האחורית של מכונית כחולה. "תיכנסי" הוא ציווה.
כשלא זזתי הוא הרים אותי וכמעט צווחתי כשדחף אותי פנימה ואז נעל את הדלת.
איפה הייתה המכונית של מאור? למה לא ראיתי אותה בחנייה? יכול להיות שהם הסתלקו? או שאולי משהו קרה להם… ?
המחשבה הזאת הפחידה אותי והעבירה בי רעד כשסקראב פתח את דלת הנהג. הוא התניע ואמר לי לחגור את החגורה שלי. ידיי, שהיו קשורות מלפנים עכשיו, רעדו כשנשמע קליק זעיר.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי בפחד, מביטה החוצה מהחלון.
"לאן שאני אחליט" הוא אמר וגיחך כשבחן אותי במראה "ואני מחליט שנלך לבית שלי".
מעולם לא חשבתי שאני אעמוד בביתו של סקראב, כשידיי קשורות מלפנים וכשאני מרגישה כאילו חטפו אותי.
'כאילו?!' צרח קול בתוך הראש שלי 'זה לא כאילו! זאת המציאות!'
התיישבתי על כיסא שעמד בקצה החדר. הבטתי סביבי, רהיטים קלים, הרוב היה בלוי או הרוס.
"ווואו" גיחכתי "מישהו מפסיד הרבה כסף בהימורים שלו"
"זה… ממש לא מצחיק" סקראב אמר בקול קפוא ממש ואני הסתובבתי אליו.
עכשיו אחרי שהחליף בגדים, הוא לבש חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס שהיו עדיפים הרבה יותר מהחליפות ההדורות שהיה לובש. זה כמעט גרם לו להיראות נחמד…
כמעט.
"אז מה אני עושה פה?" שאלתי
"יש משהו שרצית לשאול אותי שלא קשור לעובדה שאת כאן?" הוא שאל בבדיחות והתיישב מולי על כיסא.
"אתה באמת היית זה שפגע באמא שלי?" שאלתי פתאום. הוא חייך חיוך אווילי שגרם לי לשנוא אותו.
"כן, אני פגעתי בה. ואני גם מי שאמר למני לעשות את מה שנעשה… בנוגע לאבא שלך" הוא חייך ואני רציתי לבעוט בו. "אבל אין לזה שום קשר אלייך" הוא הדגיש את המילה האחרונה.
"אז מה אתה רוצה ממני?" שאלתי והורדתי את מבטי לרצפה, רציתי לפרוץ בצרחות ולברוח, אבל פשוט ידעתי שזה לא יועיל לי. סקראב היה מהיר יותר, חזק יותר…
ואז הוא התרומם והתקרב אליי, הוא הרים את סנטרי ולחש בקול מהוסה, בנימה שלא הכרתי, "מה אני רוצה?" הוא בחן אותי ומבטו נח על עיניי. "אותך".
הבטתי בו בזעזוע כשהתקרב אליי אפילו יותר. הוא היה קרוב מדי. הוא אחז בפני.
"עזוב" ספק אמרתי ספק התחננתי, זזתי אחורה כשאני קמה על רגליי.
"מאי" הוא הביט בי לא מרוצה. בלעתי את רוקי בחשש, מה הייתה הכוונה שלו כשהוא לחש לי בקול הזה… 'אותך'. יכולתי להרגיש את רגליי קורסות מפחד. הייתי משותקת.
כל שריר ועצם בגופי צרחו עליי לברוח, הוא אחראי למוות של אבי!, הוא פגע באמא שלי!, הוא חטף אותי בפעם השנייה!, הוא… , מצמצם את הפער בינינו.
ברגעים הבאים היו הגרועים ביותר, הטובים ביותר והגרועים ביותר שוב. בחיי הקצרים.
סקראב תפס בזרועי ואז הדף אותי אל הספה, הוא הרים את החולצה שלי ואני פרצתי בצעקות. "תתרחק!" קראתי וניסיתי לבעוט בו אבל הוא היה מיומן מדי, צופה כל תנועה שלי.
יכולתי להרגיש את משקל גופו מעל גופי, הוא הוריד את ראשו אליי וכשחשבתי שאין לי עוד סיכוי להימלט, כשאני מיואשת לחלוטין, הרגשתי את פיו על פי, לשונו על שפתיי.
ניסיתי לנוע, להשתחרר, כל דבר מלבד זה. הצלחתי להדוף אותו אחורה ולצעוק כשהוא התנפל עליי שוב. אבל אז קרה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בזמן האחרון.
הדלתות נפרצו בדיוק כשסקראב היה עליי, כשאני צועקת עליו שיתרחק ושוטרים הקיפו אותו.
"רד מהנערה!" קרא אחד מהשוטרים, רק אז ידעתי למה הוא מוכר לי…
נורמן.
כמעט פרצתי בבכי. זה נורמן! אבא של מאור. כלומר הם שמעו את הקוד המומצא שזרקתי.
"שאני אחזור על בקשתי שוב?" שאל נורמן וכיוון רובה אל סקראב. סקראב הרים את ידיו וזז ממני. ברגע שיכולתי לזוז קפצתי ונעמדתי מאחורי נורמן.
"אתה עצור" אמר לו נורמן וסימן לו להסתובב.
"ידיים על הראש!" קרא קצין אחר ואז שני שוטרים תפסו את סקראב ושמו אותו באזיקים.
רק אחרי שהם הוציאו אותו מהדירה נורמן בחן אותי, "הכל בסדר ילדונת?"
"כ.. כן" עניתי ברעד. כל מה שעבר עליי עכשיו היה…
"את מצליחה להבין מה הוא עשה לך, נכון?" שאל נורמן כשאני מהנהנת בראשי.
אני יודעת טוב מאד מה הוא ניסה לעשות ומה הוא עשה. קוראים לזה אונס.
"אין פציעות? חבלות?" שאל נורמן ובחן אותי. הנדתי בראשי.
"נורמן…" אמרתי בשקט, מבטיה בו. ואז חיבקתי אותו. "תודה רבה, אני לא יודעת מה היה קורה אם לא הייתם פה, המחשבה שהוא היה…"
"החברים שלך פנו אליי מיד כששמעו את קריאת החירום שלך" אמר נורמן "וזאת הייתה קריאת חירום מעניינת במיוחד אם יורשה לי לומר"
הסמקתי. ואז עיניי בחנו אותו כשהשתחררתי ממנו. "אבל.. איך אתה יודע על קריאת החירום?"
"הייתי בקשר עם מאור כל הזמן, הקלטנו את כל מה שקרה שם ואת מה שקרה פה"
"אז יש לכם מספיק הוכחות כדי…"
"לשים אותו בכלא. כן"
כמעט פרצתי בבכי. זה נגמר! סקראב לא יוכל לעשות לי או לאנשים שאני אוהבת כלום.
זה נגמר.

כמה שבועות אחר כך:
"מזל טוב סהר!" קראתי בחיוך וחיבקתי אותו כשאני מביאה לו את המתנה, הארוזה בסרט כחול. "אתה בן שבע עשרה, ווואו"
"רק שלא תשכח מי החברים שלך!" אמר מאור בציניות ואני פרצתי בצחוק עם הר.
היה כיף כל כך להשתחרר אחרי כל מה שעבר עליי בכמעט שנה המטורפת הזאת.
"תודה מאי" סהר חייך "אני יודע שאני אוהב אותה"
חייכתי אליו בחזרה.
מני נשאר בכלא להשלים את שלוש השנים שלו, הוא יהפוך אחר כך לאיש טוב, אני בטוחה.
סקראב הואשם בהרבה מאד דברים ונכנס לכלא. הבטיחו לי שאני לא אראה את פרצופו יותר לעולם.
חגגנו לסהר את יום ההולדת בבית הקפה שבו נפגשנו כולנו לראשונה. הוא כל הזמן נראה מוטרד אבל עטה על עצמו מסכה של חיוך ופרץ בצחוק לשמע הבדיחות של מאור.
"אז מה לדעתכם יקרה עכשיו?" שאלתי בחיוך, בוהה באופק של חיפה.
"איתך?" שאל סהר בצחוק "הכל יכול לקרות!"
"כן, כאילו שפתאום אני אקבל טלפון ש…" באותה שנייה הטלפון שלי צלצל.
"אני לא רוצה לשמוע את זה!" הכריז מאור ופנה אל בר המשקאות, סהר בחן אותי כשפתחתי את הפלאפון.
"זה לא נגמר את יודעת" ענה לי קול צרוד "יש לי אנשים שעושים בשבילי דברים מאי דוד, ואת אחד הדברים שמפריעים לי. החיים שלך לא יהיו קלים בזמן הקרוב"
"אני לא חושבת שאתה יכול לאיים עליי" אמרתי כשאני מחייכת אל סהר "לא עכשיו בכל מקרה"
"את מודעת לכך שיום יבוא ואני אשתחרר?" הוא ענה
"אני מודעת" אמרתי בזעף אבל אז החיוך כבש אותי "אבל עד אז… אני אחיה בכיף כשאתה נרקב בכלא"
"ומה יקרה לאנשים שאת אוהבת לדעתך כשאשתחרר?"
"אני אמצא פתרון" אמרתי "אני כבר לא אבודה"
ובנימה זאת ניתקתי את הפלאפון.