אבודה – פרק 3

"טוב כולכם יודעים מה לעשות" מורן המורה למחשבים עברה על פני התלמידים המשועממים "אף אחד לא נכנס לשום פייסבוק, סקייפ וכאלה. יש לכם פה עבודה על הלוח"
בשלב הזה כולם נאנחו. "תמר האחראית, יום טוב"
ברגע שמורן סגרה את הדלת כל אחד מהתלמידים תפס מחשב ונכנס לאתר האהוב עליו, תמר ניסתה להזכיר להם שיעשו לפחות חלק מהמשימה. לרגע כולנו בהינו בה ואז כולם צחקו, כולל תמר. שיעור מחשבים זה השיעור החופשי שלנו בכיתה י'2 ואף אחד לא יוכל לשנות אותנו. המורה התייאשה מאיתנו כבר מזמן. היא נותנת את הנאום של "יש משימה, מישהו אחראי, לא להיכנס לשטויות, יאללה ביי".
פתחתי את אחד המחשבים ונכנסתי לסקייפ. האצבעות שלי רעדו כשהקלדתי את שם המשתמש והסיסמא שלי. "מה קורה?" קפצה מאחוריי מעיין
כמעט קפצתי ממקומי והבטתי בה "את משוגעת?" צרחתי עליה.
"סליחה באמת!" היא אמרה והתרחקה
"מה קורה?" שאלה תמר
"נכנסתי" אמרתי לה
"למה על תמר את לא צורחת?" שאלה מעיין
"מאיפה את צצה?" שאלתי אותה
"משום מקום" היא צחקה והלכה למחשב שלה ופתחה את הסקייפ שלה.
"נו" זירזה אותי תמר "הוא מחובר?"
"אמ…" עברתי על רשימת החברים "לא" נאנחתי
"אז מי כותב לך?" תמר שאלה
"יש לך ניחוש אחד" אמרתי ודפקתי את הראש בשולחן כשמעיין צעקה לי:
"למה את לא עונה?? בחייך מאי תעני!"
ניתקתי את הסקייפ ופתחתי את הפייסבוק, גם שם לא היה שום דבר מעניין.
הוצאתי מהתיק שלי אוזניות וחיברתי אותם לרמקול, פתחתי רשימת שירים ששמורים בתיקיה שלי והתעלמתי ממעיין שקפצה לידי,
שלוש וחצי. צלצול אחרון. תודה לאל שהיום הזה נגמר.
"אז…" פניתי אל תמר
"יש מצב שאני מקבלת הלוואה ממך?"
"לאן את נוסעת?" היא שאלה בחשד. טוב בסדר! אז פעם אחת ניסיתי לברוח מהבית וזה לא הלך. למה היא כל כך חשדנית?
"אמא שלי" אמרתי "נשבעת"
"טוב…" היא הביאה שלי שטר של עשרים "את תזכרי שאת חייבת לי?"
"חייבת לך מה?" שאלתי כשדחפתי את השטר לכיס
"לא חשוב" היא נאנחה
"טוב, אני מתקדמת לרכבת" אמרתי
"יאללה ביי" היא אמרה כשעלתה על האופניים שלה
"לעדכן אותך או שלא צריך?" שאלתי. בדרך כלל אחרי כל יום עם אמא שלי אני מעדכנת את תמר. "את תסתדרי היום לבד" היא אמרה והתחילה לרכוב משם.
לעזאזל! חבל שאני לא הבאתי את הסקייטבורד שלי. זה היה מהיר יותר.
התחלתי להתקדם לכיוון תחנת הרכבת.

"זה כל כך לא שווה שש עשרה שקל" אמרתי והתיישבתי במקום הראשון שראיתי פנוי
"את מספרת לי?" שאל ילד שנראה בן שבעה עשרה והצביע על המקום הפנוי "אכפת לך?"
משכתי בכתפיי. "לאיפה את נוסעת?" שאל
"חיפה" אמרתי
"נחמד" הוא חייך
"לאיפה אתה נוסע?"
"חיפה גם כן" הוא אמר
"את מי אתה הולך לראות?" שאלתי
" אני נוסע לאבא שלי"
"אנחנו מתקדמים באותו נתיב" אמרתי "שנינו יורדים בחיפה וכאלה.."
הוא חייך "אכן, ולמה את נוסעת לחיפה אם יורשה לי?"
צחקתי ומיד הפסקתי, מה עובר עלייך מאי? צאי מזה. "אני נוסעת לאמא שלי" אמרתי
"גם שלך גרושים?" הוא שאל
"כן" אמרתי "לפעמים זה בלתי נסבל"
"כן.." הוא נאנח. החלפנו רכבת והתיישבנו שוב אחד מול השני.
"אז כמה זמן אתה אצל אבא שלך עכשיו?" שאלתי
"שבוע" אמר
"אה." אמרתי "אני בסך הכל יום אחד"
"מבאס" הוא אמר "דרך אגב, קוראים לי סהר"
"מאי" אמרתי ולחצתי את היד שלו "יש לך סקייפ במקרה?" שאלתי
"בטח" הוא אמר והחלפנו כתובות.
"התחנה הקרובה: חיפה מרכז השמונה" אמר קול הנהג
"אז אנחנו יורדים?" שאלתי
"אכן, אנחנו יורדים" ירדנו ביחד ונפרדנו לדרכנו, כל אחד לכיוון שלו.
"איפה את?" שאלה אמא מהצד השני של הקו
"בדרך" אמרתי "אולי תירגעי אימא?"
"כלום לא קרה נכון?" שאלה מודאגת כמו תמיד
"לא אמא" השבתי "כיף לי להיות עצבנית"
"אוי חמודה…"
"אני יחזור אלייך" ניתקתי, למה הורים כאלו מעצבנים לפעמים?