אני אמשיך לגדול…
יש לי מלאך קטן, קוראים לו דניאל. הוא שירת בסדיר בסוג'ור.
הוא נסע לשם למשימה מטעם הצבא עם היחידה שלו, וכמו ידע שלא יחזור, נפרד מהוריו.
הוא יצא לשם עם חבריו לצוות, האש החמה לא פסחה עליהם.
הוא יצא לשם, ולא חזר.
המפקד שלו נתקע בתוך הטנק, ומתוך מחויבות, הוא ועמיתיו ניסו לחלצו, אך מתו בניסיון נואש זה.
הכדורים לא חסכו עליהם ופגעו בהם אנושות.
דמם נזל על בגדיהם המטונפים ועל הכביש הסואן.
"דני!" צעקו חבריו כשנפל.
אני זוכרת את זה.
"דני!" ירדתי מהטנק ונפלתי עליו.
"דני! דניאל! תפקח את עיניך! תפקח אותם עכשיו!" ציוויתי בבכי.
"עזרי לנו!" צעקו שאר החיילים בעוד הם נופלים כחיילי דומינו.
לא נותרו הרבה.
שלושה או ארבעה.
"מיכאלה!" צעקו לי, אך לבסוף וויתרו.
אני שכבתי שם כול אותו זמן, מתאבלת על מותו של חברי.
חברי הטוב ביותר.
דמו נספג בחולצתי. לא זזתי, לא דיברתי, עיני היו קרות ולא הביעו שום רגש.
זה היה היום בו איבדתי את הרגש.
לא הרגשתי דבר מאז, רק… אדישות בל תתואר.
ללא הגבלה.
הם מתו.
כולם.
רון, עמית, שרון, שחר, בן, לידור, עומר, אלון ודניאל.
רק אני, שהאויב חשב שאני מתה כי לא זזתי, והמפקד שלנו נשארנו בחיים.
היינו עצובים.
הקריבו חיים עבורנו, והכי עצוב, שמעולם לא השתמשנו והוקרנו בהקרבתם.
מעולם.
יש לי מלאך קטן, קוראים לו דניאל.
הוא בשמיים, למעלה, שומר עלי.
הוא עלה למעלה שהיה בן 19 ומאז לא גדל.
הוא תמיד יהיה בן 19 ואני?
אני אמשיך לגדול, עד שאמות…
תגובות (4)
ממש יפה!
אני ממש מכבדת בנות שכותבות באמת על סיפורי גבורה.
אני ממש התרגשתי מהקריאה למרות שהיה בכתיבה קצת חוסר ליטוש.
כן… חח תודה באמת לא ממש עבדתי על זה :)
וואו, ריגשת אותי עד דמעות.
אהבתי מאוד…
א. אנונימית