לא הצלחתי לדבר..

עיניו היו שחורות. שחורות כמו שמיים של ליל כוכבים, ואף יותר. הן בלעו את כל מה שראו, הבחינו בכל מה שזז. עצמות לחייו היו נאות, גבוהות, ולסתו מעט מרובעת. שיערו היה בלונדיני והיה תמיד מסודר בצורה לא רגילה על ראשו. כאילו מישהו קשר בחוט את הקצה של שיערו והרים אותו למעלה. באותם רגעים, עיניו השחורות והנוצצות תרו אחרי משהו. תרו אחרי אבנים, כלים כלשהם. רעשים של אלימות חירשת פעמו בעור התוף של אוזניו, ועיניו ריצדו ללא הרף מצד לצד.
"זהירות!" נשמעה צעקה מרחוק, ותוך כמה רגעים רעש של פיצוץ קרע לכל האנשים באזור את שמיעתם.
טום המשיך במסלולו, והסיט את שיערו הבלונדיני שהיה כהה יותר, אל מאחורי אוזנו. טיל נחת ברדיוס של 10 מטרים ממנו, והוא זינק הצידה כשראשו נחבט באדמה הקשה.
"חובש! פצועים!" מישהו קרא. טום שאף ונשף במהירות מתונה, לשמור על קצב לב ורוגע. אבל שום דבר לא היה רגוע באותם רגעים. הוא קם במהירות, וחש שכדור הארץ כאילו רוצה למוטט אותו למטה. כאילו כוח המשיכה התגבר בכמה וכמה וגופו נלחם כדי להישאר עומד.
טום רץ לכיוון מקור הקול, ומשהו נזרק מאחוריו ותוך מספר שניות האדמה עפה בפיצוץ עז. הוא שנא רימוני יד. פשוט שנא אותם. הוא כיסה את ראשו בידיו על מנת להתגונן וקפץ קדימה. עיקול חד של האדמה שיצר מפלס נמוך יותר אפשר לו להסתתר, והוא הביט קדימה והבחין בשני חיילים מסמנים אחד לשני. עיניו עברו מחייל אחד לשני, בבהלה, במהירות. מי קרא לו? הוא הרים יד אל אוזנו השמאלית והיא התגלתה לעיניו כשהיא מכוסה בדם. הוא קילל תחת חוטמו.
"להתכופף!" עוד מישהו צעק מרחוק ומטח של יריות פילח את האוויר הסמיך. אחד החיילים מיהר להסתתר, אך השני לא מצא את המקום וגופו התפלח בעיגולים שהחלו להאדים במהירות ולהבריק לאור השקיעה.
"רמסי!!!" צעק החייל הראשון. טום מיהר לרוץ אליו והניח יד על כתפו.
"קראת לפצוע ממקודם?" שאל את החייל. החייל הביט בעיניים מלאות רחמים ואי אמונה בגופתו הדוממת של החייל שלפני מספר דקות סימן לו להגיע.
"חייל!" טום נדנד את כתפו של החייל, אך החייל נשף באיטיות והניד בראשו.
"אני לא צריך להיות פה.." מלמל. "מה הטעם.. בסוף כולנו נמות.."
"נמות בגאווה," אמר טום. החייל הביט בו בעיניים נוצצות מדמעות. "נמות גאים, נמות למען המדינה שלנו. אל תוותר!"
החייל הביט בו למספר שניות ואז השפיל את מבטו.
"וויתרתי ממזמן.." מלמל חרישית והצמיד את הרובה שלו לראשו. טום פער את עיניו וצעק, אך הוא לא יכל לעצור זאת. הקול של הירייה הכאיב לאוזניו ולליבו. גופתו של החייל נפלה על טום, כשחור פעור מוציא דם מחורר את ראשו בצד ימין. טום עצם את עיניו בחוזקה, והמשיך לשאוף ולנשוף במהירות. רק לשמור על הרוגע, חשב. תשמור על הרוגע.
הוא הניח את החייל הדומם לצידו וסגר את עיניו הפעורות, אך אלו שבו ונפקחו. המראה זעזע אותו.
"חובש!!" מישהו צעק מרחוק. טום הביט לאחור וראה שני חיילים סוחבים חייל שלישי אל מאחורי חומה ישנה ושבורה, שכנראה נותרה מבית אבנים מלפני הספירה. טום ידע שאי אפשר לבזבז זמן, לכן קם ומיהר בתנועות מתחמקות, כשחיילים נופלים לצידו בזה אחר זה כמו דומינו. הוא הגיע אל החיילים והתיישב לצידם.
"הוא נורה בזרוע," אמר חייל אחד גבוה, שעורו שחום ושיערו מתולתל ושחור. טום מיהר להוציא מהתיק שלו תחבושות וחומר חיטוי, ובדיוק ירייה חדה שעטה באוויר, חולפת ממש ליד אוזנו עד כי כמעט יכל להישבע שהיא דבורה מזמזמת שמכבה את מערכת העצבים שלו למאית שנייה.
"קחו את הרובים," הורה טום. "אני אשאר לטפל בו."
"אתה מכיר את הנוהל, צריך להוביל אותו אל מחוץ לשדה הקרב!" העיר החייל השני, ששיערו חום וקצר.
"אם הוא פגוע ולא יכול להמשיך, צריך להציל אותו!"
"אני מכיר את הנוהל!" צעק טום. "אבל החיילים שלנו הולכים ומתמעטים. אם תישארו כאן, רוב הסיכויים שתמותו גם אתם. אם הייתי נלחם הייתי מעדיף למות כשאני יורה ירייה לראש המזורגג של האויב, ולא יושב בשיחים ומסתתר!"
החיילים החליפו בהם מבטים, והספק העז מעורבב עם הפחד בעיניהם החל להיעלם. במקומו תפס אותו אומץ מועט, אך הפחד המשיך להתערבל בתוך אישוניהם.
"בהצלחה, טום," אמר אחד החיילים. טום הנהן לאות תודה, ועוד מטח יריות חלף באוויר. הארבעה הרכינו את ראשיהם כדי להתגונן, ומיד אחרי שחלף שני החיילים יצאו.
טום חיטא את הפצע ושמח בליבו שהוא שטחי ולא כל כך חמור. החייל שהיה חסר הכרה החל לפקוח את עיניו. תחילה לא ידע איפה הוא והבהלה איימה להשתלט עליו, אך במהרה הבין והפנה את ראשו באיטיות אל טום שחבש את ידו. הוא פתח את פיו, אך שום קול לא יצא ממנו.
"זה בסדר, חבר," אמר טום. "לא צריך לדבר. אני אסיים לחבוש את הפצע שלך ואקח אותך אל מחוץ לשדה הקרב."
החייל נראה מבולבל, וטום ידע שהוא עומד לטעון בפניו את מה שטענו החיילים הקודמים.
"אני מכיר את הנוהל," אמר טום בנוקשות. "אבל אנחנו במיעוט. המצב מדרדר. צריך לפעמים לחרוג מהנוהל."
החייל סגר את פיו והביט בטום בהבנה. טום שאף ונשף, שאף ונשף. החייל הביט בו, בחזה של טום שעולה ויורד במהירות מתונה. הוא ראה מה טום עושה. זה לא מצא חן בעיניו. היריות המשיכו לחתוך את האוויר, וצעקות נשמעו מכל עבר. חיילים צעקו את מילותיהם האחרונות רגע לפני שגופם התמוטט, מתבוסס בדמם האדום. המדבר שהיה כתום ומלא בחול חלק וחם, התמלא כתמים אדומים וחול צמיגי שעורר בחילה. טנקים הופיעו בזה אחר זה והטיחו טילי ענק על האזור, וחיילים שעמדו קרוב נזרקו הצידה כאילו שקלו פחות מנוצה. מרחוק הם נראו כמו קבוצת נמלים מקובצת ומסתדרת בצורה אסטרטגית, וכמו ששופכים במרכז מים וכל הנמלים צפות, וכל אחת פונה לכיוון אחר, כך גם החיילים כשהטילים והרובים פילחו את נשמתם. טום הניד בראשו וניסה להתרכז בחייל שלידו. להתרכז בתחבושת, להתרכז בעבודה שלו ובמה שיש לו לעשות.
"חובש!!" מישהו צעק. טום הסתובב והבחין בכמה חיילים מכופפים מאחורי השיחים, בערך במרחק של 50 מטרים ממנו. הוא הסתובב בחזרה אל החייל וזה הביט בו בעיניים פעורות בחוסר אונים.
"אני אחזור," אמר והנהן. יותר כדי לשכנע את עצמו ולא את החייל. הוא הכניס את הציוד במהירות לתיקו וסגר אותו, וקם במהירות במקומו. הוא הספיק לעשות שני צעדים קטנים כשירייה נכנסה לכתפו, והוא הרגיש שמציתים את גופו באש. הוא נאנק מכאב וצנח לצד החייל, וזה השתנק מפחד.
"לעזאזל," מלמל טום והביט בידו שאחזה בכתפו והוכתמה בדם. הוא הסתובב אל החייל, ושניהם שכבו על החול ועיקמו את פניהם בכאב כשעוד טיל, ועוד יריות חלפו לצידם וחתכו כמו סכינים את עור התוף.
"אני לא עוזב," אמר טום. "לא שיש לי ברירה. אבל גם אם הייתה לי.."
לפתע דממה קצרה השתלטה על האזור. זאת הייתה דממה של כמה שניות לפחות, אבל בעיני טום זאת הייתה דממה מאיימת. דממה של שעות. השקט שלפני הסערה, השקט שמבשר לך שהובסת, והמכה הסופית מגיעה כעת. השקט שלפני הטבח.
"רקטה!" צרחת אימה פילחה את הדממה, ומיד אחריה נשמעו בליל צעקות לכמה שניות עד שנקטעו באכזריות בקול הרעם מחריש האוזניים. טום לא חשב פעמיים והסתובב על כתפו הימנית, אך זאת הייתה זאת שנפגעה. הוא דחף את עצמו ברגליו והטיל את גופו על גוף החייל שבקושי הצליח לזוז. החייל הביט בו בבלבול וטום כיסה את ראש החייל בחזהו, והניח את ידיו על עורפו, בצמרמורת אפלה שעטפה את כל האוויר, את כל הסביבה, כשלא נשמעו עוד קולות. אפילו לא פעימות לב.
~~~~
"ישבתי בחדר שלי.." אמרתי באנחה, וכל הסובבים אותי הביטו בי. הרמתי את ידי ובלי משים התחלתי לכרסם את ציפורני. "אני הסתכלתי במראה, ואני לא ראיתי את עצמי. לא הצלחתי לראות את הפנים שלי."
אביגייל הקטנה קמה ממקומה וניגשה אליי, וטיפסה על ברכיי. היא משכה את היד שלי כדי שלא אכרסם יותר את הציפורן, והתחילה להעביר את אצבעותיה החלקות והשמנמנות על הקמטים שלי.
"ואני הסתכלתי לתוך העיניים במראה." הקול שלי נשבר. "וכל מה שראיתי היה אותו. את העיניים השחורות שלו. את המבט של התקווה, הגאווה והגאולה. הוא היה כמו אלוהים."
אביגייל נכדתי ליטפה את הלחי שלי, וחום הגוף שלה נתן לי מן דחיפה קטנה ולא מוסברת. העברתי את היד שלי, שרעדה ללא הרף, בשיערה הבלונדיני והקופצני. העיניים שלה היו חומות וכהות. לרגע אחד הן היו שחורות. היא הזכירה לי אותו.
"הוא אהב אותי. הוא אהב אותנו. והוא אפילו לא הכיר אותנו. וכל מה שיכולתי לעשות זה רק להסתכל עליו ולנסות לצעוק לא את מה שלא הצלחתי להגיד."
השתהיתי לרגע.
"תודה."