פרק ד'

יומן מסע-פרק ד'

לפני שבוע(הזמן,שעות הבוקר):
"שלום,סימון.מה שלומך?" שאל אחי,שארל.
זה זמן רב לא התראינו,התגעגעתי אל אחי,בשר מבשרי.
"שלום,שארל.אני לא יכול להגיד ששלומי בסדר,אתה יודע,הבצורת האיומה,הרעב,המגפות.צרות צרורות.
חוץ מזה,אני באמת שמח לפגוש אותך,זה זמן רב לא נפגשנו.מה שלומך?מה שלום אשתך?" אני אומר.
"מצבי דומה לשלך,שלומה של אשתי בסדר." אמר שארל.
"טוב…היה נעים לשוחח איתך,אני חייב למהר,אני צריך לעשות הרבה דברים.
כבר התחלתי להתרחק ממנו,ולשים פעמיי אל ביתי.
"חכה!" צעק שארל,ורץ אחריי. "חכה…אני צריך לדבר איתך על נושא חשוב."
"על מה אתה כל-כך רוצה לדבר איתי?" שאלתי.
"על המסע." אמר שארל,ומיד הבנתי למה הוא מתכוון,נאום האפיפיור השפיע על כל-כך הרבה אנשים.
"כפי ששמת לב לאחרונה הרבה אנשים עזבו את הכפר,גם פיזית וגם נפשית.." אמר "גם אני החלטתי,לאחר התלבטויות רבות והרהורים להצטרף למסע מזרחה."
נמלאתי התפעלות,שארל הוא יותר צעיר ממני וכבר רוצה לצאת למסע לגאולת הקבר הקדוש,כל הכבוד לו.
"אשתי כמובן תבוא עמי,אעזור לה ואתמוך בה.השאלה היא:האם גם אתה תצטרף למסע?" שאל שארל.
"איני חושב שאצטרף,אתה יודע,אני בכל זאת אב לילדים,ועליי לדאוג להם ולאשתי.איני יכול פשוט לעזוב הכל וללכת." אמרתי.
"חבל,אומרים שעושר רב מצוי במזרח.וחוץ מזה,זו הזדמנות נדירה בשבילך לעזוב את הקהילה המתפוררת,אשר הבצורת הרגה כה רבים מתושביה.תוכל להתעשר,אם ירצה האל,כמובן.
והכי חשוב,עלינו לעזור בגאולת ארץ הקודש. " אמר שארל "בכל מקרה,אם תשנה את דעתך ותרצה להצטרף למסע,אתה מוזמן.אתה יכול להופיע בביתנו משעות הבוקר עד הערב,נקבל אותך בסבר פנים יפות,אני מבטיח.יש לך שבוע בכדי לחשוב על זה."
"בסדר,אני מבטיח שאחשוב על זה." אמרתי "להתראות,שארל."

"להתראות,אח יקר.תחליט במהרה." אמר שארל "תביא עימך גם את משפחתך."
———————————————————————–
"במסע שלא נגמר,בין שדות הצל ושדות האור,יש נתיב שלא עברת ושתעבור.שעון סמוי מן העין מצלצל לך,לא נשלמה אהבתך"(מתוך התחדשות אחרת/נעמי שמר).

(הזמן:הווה).
אנחנו רצים כל עוד נפשנו בנו,מגדלן קצת מתעייפת,ואני תומך בה.החלטנו לצאת למסע,והצעתו של אחי עדיין תקפה,וכך נוכל ללכת איתם למסע.
(כעבור כמה דקות)
סוף כל-סוף הגענו לביתו של אחי,תודה לאל!
לא הייתי פה זמן רב,בעצם,אני אפילו לא זוכר מתי הייתי פה בפעם האחרונה.
פטר בחן את הבית בעיניו,הוא אף פעם לא היה פה,אפשר להגיד,שאזור זה זר לו לחלוטין.
אנחנו מחכים זמן מה,הילדים מתחילים כבר לאבד את הסבלנות,וגם מגדלן.
"אתה בטוח שהם עדיין פה?" שאלה מגדלן,סיפרתי לה על הצעתו של אחי בזמן ההליכה.
"כן,אני בטוח בכך." אמרתי,אף על-פי שחששות החלו לנקר גם בראשי.
דלתו של אחי רעועה,רק עכשיו שמתי לב לכך.
הזמן עובר ועובר,ושום קול לא נשמע מן הבית,כולם כבר מודאגים,גם אני.
מגדלן מתחילה לאבד תקווה,היא אמרה:"סימון,אולי עדיף שנשוב על עקבותינו,זה ברור כשמש שאין שם אף אחד,כנראה הם עזבו לפני כמה שעות."
כנראה היא צודקת,אני מסרב להאמין,אבל הם כנראה עזבו.היינו צריכים לבוא יותר מוקדם.אבל עכשיו,אין תקווה.
פתאום הדלת נפתחת באיטיות,ואני רואה את אשתו של שארל,מריסה.
"שלום לכם." היא אמרה "שארל אמר לי שתבואו,קדימה,הוא מצפה לכם."
"שלום מריסה." אמרתי.
הבנים אוחזים בידיי,כנראה מפחד.הם אף פעם לא היו פה.מגדלן הולכת לצידי.
נכנסנו לבית,שארל ישב על מזרן,והמתין.ברגע שראה אותנו,אורו עיניו.הוא ניגש אליי,חיבקני ובירך אותי בברכת שלום.
הוא אמר שלום למגדלן,וחיבק אותה,אמר שלום לפטר ולניקולא.הם ידעו שיש לי אח,ואף סיפרתי להם עליו.פטר אפילו ראה אותו כשהיה ילד קטן.
"אני שמח שהגעתם,ברוכים הבאים.יש כאן פרצופים שלא ראיתי הרבה זמן,ופרצופים חדשים." אמר שארל,והביט לעבר ניקולא. "אך,לא על זה באנו לדבר.אני שמח שהחלטתם לבוא,ולהצטרף למסע,למרות הקשיים.נצא מהבית מחר,כשהשחר מפציע."
"אם אפשר לשאול." אמרה מגדלן "האם לא איחרנו את המועד בכדי לצאת למסע?"
"לא ולא,מגדלן היקרה." אמר שארל.
"אבל,בינתיים.מדוע אנו מתמהמהים.אני מניח שאתם רעבים ועייפים.אין לי כל-כך הרבה דברים להציע,אך נחלוק במה שיש.
הסבנו לשולחן,אכלנו ארוחה רגילה למדי.אני ושארל דיברנו על עניינים רגילים,וניסינו להשלים את השנים הארוכות,בהן לא נפגשנו.מגדלן ומריסה דיברו ביניהן,ניקולא נרדם ופטר ניצל את ההזדמנות,בכדי לשאול כמה שאלות את דודו ודודתו,שאותם לא פגש הרבה שנים.
לאחר הארוחה,מריסה פינתה את הצלחות,הלכנו לנוח קצת לפני היציאה,פטר ישן עם ניקולא.מריסה,אני,מגדלן ושארל חלקנו במיטה אחת,גם חלק קטן מן החיות נמצאות בתוך הבית.
אני שוקע לתוך עולם החלומות,במסע אחר האושר המושלם.