חיי כוכת קטנה פרק-1

הסיפור מסופר מנקודת מבטה של זואי, הדמות הראשית.

לימודים, אחד הדברים שאני הכי שונאת בחיים שלי, טוב לא יותר מבלונים, או מכנסיים צמודות מידיי, אבל בית ספר זה אחד המקומות שאני הכי שונאת בעולם, כל הרכילויות, ולמצוא את המקום שלך, לא מבינה את זה, אני הרי תמיד אהיה הילדה המוזרה והפריקית שאף אחד לא מתחבר אליה, במיוחד שאני גם עולה חדשה מגרמניה. תאמת אני חיבת להתוודה בפניכם, אני ערפדית, טוב לא שלמה, אני רבע ערפדית רבע שד, רבע איש זאב ורבע בת אנוש ואני חייה 99 שנים.
צלצול בית הספר מצלצל, אני נכנסת לכיתה בבית הספר החדש הזה שאף אחד אף לא מכיר אותי, מנסה למצוא מקום טוב לשבת, אולי ליד הילד השמן? או הילדה עם השיער הארוך?
ואז פתאום אני רואה אותו, מסתכל עלי, כאילו הוא כבר מכיר אותי, הילד המוזר הזה עם השיער הארוך הכהה והאיפור בעיניים, אני בוחנת אותו במבט שלי ונראה שגם הוא בוחן אותי.
המורה נכנסת לכיתה וכול התלמידים מתיישבים רק אני נשארת עומדת, מרגישה כמו דחליל בשדה ריק.
"בוקר טוב כיתה, זאת זואי, התלמידה החדשה בבית הספר, היא עולה חדשה מגרמניה, אני מקווה שתקבלו אותה יפה ותתנו לה להרגיש חלק מהכיתה" המורה מסיימת את דבריה ומושיטה את ידה לכיוון הילד המוזר הזה עם המבט הבוחן בעיניים. אני מתקדמת לעברו, וככול שאני מתקרבת אליו אני פתאום רואה בו סוג של יופי מסוים שאני ממש אוהבת, יש לו פירסינג בגבה ובלשון, שיער ארוך וכהה ועיניים מהממות. אני מתיישבת לידו ומוציאה את ספרי הלימוד. "גם אני עולה מגרמניה" הוא אומר לי, אני מסתכלת עליו במבט מופתע. "באמת?"- "כן, Ich Ziv, nice Sie kennen zu lernen (היי אני זיו, נעים להכיר אותך)." והושיט את ידו ללחיצת יד. המילים האלה בגרמנית, של סוף סוף שפה מוכרת של בית, נתן לי באותה שנייה כל כך הרבה ביטחון. "היי אני זואי" עניתי לו בגרמנית בחזרה ולחצתי את ידו. הסתכלתי על היד שלו כמה דקות כדי להבין מה הלך שם ואז שאלתי "אתה שם לק?"- "כן, חשוב לי מאוד המראה החיצוני שלי, בגלל זה אני מתאפר גם." "חחח זה נחמד אני ממש אהבתי" אמרתי לו בהסמקה קלה. "אם תרצי אני יוכל להכיר לך עוד אנשים ממש נחמדים פה שהם גם עולים מגרמניה"- "בכיף תודה".
בהפסקה אני וזיו יצאנו יחד לחצר. "זואי אני רוצה שתכירי את החברים שלי, מייקל, ליאון, אדם, סול, לני, רומאו, ואת טימי שהוא אחי התאום"- "ואי אתם תאומים? אתם לא דומים בכלל"
כשהסתכלתי בכולם הם נראים לי ממש נחמדים אני חושבת שזאת פעם ראשונה שאני סוף סוף פוגשת אנשים שאני יכולה להתחבר איתם, כולם היו עם איפור, אף על פי שהם בנים חוץ מטימי, מייקל וליאון, מי שהייה נראה לי הכי נחמד ממבט ראשון הייה סול, הוא קטן וחמוד כזה עם שיער בהיר שמגיעה עד לכתפיים והוא לא ניראה אחד שאוהב להסתבך בהרבה צרות, טימי נראה ילד רע כזה עם ראסטות ושיער בהיר לבוש בסגנון היפ-הופ כזה לעומת זיו שיותר לבוש כמו פריק עם חולצות שחורות ואיפור אך נראה תמים הרבה יותר, מייקל נראה מאוד מעניין, יש לו פרצוף גרמני טיפוסי ושיער כהה ארוך מאוד בלי איפור או פירסינגים למיניהם, אדם נראה טיפוס של ממש, אחד שלא פוחד מימה שיחשבו עליו ויש לו בהחלט את הלוק השוויצרי עם עיניים ושיער בהיר עד הכתפיים, לני הוא הכי גבוהה מכול השאר יש לו שיער כהה עד לכתפיים לבוש בסגנון רוקיסט, רומאו נראה מאוד דומה לו חוץ מהגובה ורק ליאון נראה לא שייך לאף אחד שם, הוא שמן נמוך עם משקפיים, ממש חנון אבל עם במבט מאוד שובב ומצחיק בעיניים.
"איפוא את גרה פה בארץ?" קפץ פתאום לני והסיח את המחשבה שלי מסול. "אני גרה ברחוב הכרמים 30"- "זה בדיוק הבניין שלי זיו ומייקל" אמר טימי "ורחוב אחד ליד אדם, לני, סול ורומאו" המשיך אותו זיו, "זה נפלא, אז אנכנו נהייה שכנים" אמרתי בשימחה רבה, לפחות ככה יהיה לי עם מי להתחבר בעיר הזאת ואני ירגיש יותר בבית איתם. "את גרה לבד?" שאל אדם -"כן, זה דירה עם שלושה חדרים (כלומר שני חדרי שניה וסלון)"- "אז אולי תוכלי לעזור לנו בבעיה מסוימת, אנחנו גרים 4 אנשים בבית אחד אני, סול, לני, ורומאו וחסר לנו חדר אחד וסול נשאר בלי חדר" אמר אדם והמשיך "רק אם את יכולה אולי שסול או כול מי שתרצי מאתנו יעבור לגור איתך?"-"אמ כן בטח" לאחר שאמרתי את זה התחרטתי כל כך, זאת אומרת אני ערפדית, אני לא יכולה לחיות עם בן אנוש איתי בבית, ואסור לי בשום אופן לחשוף את עצמי אחרת אני עלולה להיהרג.
"תודה רבה לך זואי!" אמר סול וקיפץ מהתרגשות במקום בעוד אני אמרת לעצמי-"איזה תעוט גדולה עשיתי עכשיו…"