מחשבה בורת מציאות
הייתי ילדה קטן, הייתי שובבה כזאת… ילדה בת 8 אבל חכמה לגילה… לא היה לי הרבה תמיחה בבית כשהייתי קטנה.
"בואי לסדר שולחן ננסי!!!" אמא צעקה לחדרי.
הפסקתי לכתוב ביומן פתחתי את דלת חדרי וירדתי במדרגות, נפלתי לפני השלוש מדרגות האחרונות וישר אמא צעקה לי "רגליים שמאליות זה מה שיש לך!! לכי לסדר שולחן" אמא אמרה.
מה שעיצבן אותי זה שהיא לא שאלה עם אני צריכה עזרה לקום או משהו… קמתי לבד והלכתי למגירה להוציא צלחות.
החזקתי צלחת בידי ושמעתי צרחה מהחדר של אחותי… מיד נבהלתי והפלתי את הצלחת.
"אוף איתך!! ידים שמאליות!! אני הולכת לבדוק מה קרה עם אחותך… ואת לחדר שלא תדרכי על הזכוכיות… אויש… תראי מה עשית!" אמא צעקה ועלתה למעלה…
"אני מצטערת!" צעקתי לה בזמן שעלתה במדרגות.
"כן, כן…" אמא אמרה והמשיכה לעלות…
עליתי לחדר ורק חשבתי על זה שאמא כל הזמן אומרת לי משפטים לא מעודדים… שהייתי קטנה חשבתי שאני לא טוב בציור בגלל זה… חשבתי שאני לא טוב בכלום… הכול היה באשמת האמא המשפילה שלי… נזכרתי בזה כיאלו זה היה אתמול… נזכרתי בזה כי לאמא שלי הייתה יומולדת לפני יומים… נזכרתי גם באותו סיפור בגלל שהיא לא תמחה בי… אני תמחתי בעצמי…
בזכותי אני כותבת… בזכותי אני מציירת… בזכותי אני אומנית!
עברו המון שנים… אני בת 40 היום ויש לי תערוכה עוד שבוע…. אני רק נזכרת כול פעם שיש לי תערוכה באמא שלי שאמרה לי שאני ידיים שמאליות… היא טעתה! היא נתנה לי מחשבות… שגויות!
והבנתי שמחשבות בורות מציאות…
שצריך למנוע לעצמנו להקשיב למשפטים שמקשים עלינו…
תגובות (0)