נעים להכיר, שמי הוא…

היום אני הכי מפורסמת בעולם.
אבל זה לא תמיד היה ככה.
הכול התחיל מיום אחד, רגיל ושגרתי לגמרי בבית הסר חטיבת הביניים ווסטמור (כן כן יומנו של חנון העתקהה).
אני זוכרת כל דבר קטן מאותה ההפסקה.
הסתובבתי בבית הספר עם חברתי הטובה קלואי, מקווה שהשראה לשיר חדש, לעוד חומרים שאפשר לפתח עליהם את הקול שלי.
תמיד אמרו לי שיש לי קול מדהים, כל אחד ששמע, מהגננת שלי בגן החובה ועד הבנות שהכי שונאות אותי, אפילו שהן שונאות אותי הן לא יכלו לעמוד בשירתי, אבל אני חושבת שכולם סתם עושים מזה ביג דיל.
אני לא כזו מיוחדת.
אני רק… אני.
ואז ראיתי את השלט ההוא, שלט שמודיע על תחרות כישרונות, לא רציתי להשתתף אבל קלואי הכריחה אותי ללכת לשם.
לנסות להתמודד עם זה.
ואם זה לא יצליח, אז לרדת מהעניין.
אבל רק לנסות.
אז ניסיתי.
"מה כבר יכול לקרות לך? תיפלי מהבמה?" היא אמרה לי בציניות מתלהבת בעוד היא דוחפת אותי אל רשימת המתמודדים ומאלצת אותי לכתוב את שמי בעמודה הריקה האחרונה.
אז כתבתי אותו, ניסיתי.
כנראה שהצלחתי.
התחריתי בתור מספר 113.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
"מספר 113 לבמה!" אחד השופטים קרא במגפון שאחז בידו, ניגשתי לבמה ועליתי על המדרגות, מנסה לא ליפול ולהביך את עצמי.
"שלום לך, גברת.. לא כתוב פה שם משפחה. למה זה?" המורה האזורי לשירה ומוזיקה שאל אותי, מר ברייגן שמו.
"אני מעדיפה למסור רק את שמי הפרטי. אם זה לא.. מפריע, כמובן." אמרתי, מתביישת ומפחדת שיעשו לי משהו על כך שהחסרתי מילה משמי.
"לא… זה בסדר, מתוקה. מה בחרת לשיר לנו?" הוא שאל בחמלה, הרבה מספרים שהוא ממש נחמד, אבל כשהוא מתעצבן הוא יכול למרר לכם את החיים… נזהרתי ממנו. מאוד.
"אני… רוצה לשיר משהו שאני כתבתי והלחנתי, תמיד חלמתי על היום הזה שאני אוכל להשמיע לאנשים… אותי. כנראה שזו ההזדמנות." אמרתי וחיוך טיפס לפי, שפתיי התעקלו קלות ובהיתי בעיניו היפות של השופט.
"בטח. תתחילי." הוא אמר בחינניות והסתכל עליי. כך גם שני השופטים האחרים שחיכו שאפתח את פי ואתחיל לזמר להם בקולי האהוב.
אחדים של תלמידים שיכלו להעריך את הכילות הקולית שלי, שמעו אותה בעבר ואהבו אותה קמו והחלו לומר לי כל מיני מילות עידוד. אזרתי אומץ ועשיתי את זה.

"…אבל הדרך לא נגמרת כאן
האהבה לא תיגמר לעולם
היא נשארת כאן, נטועה באדמה
מתפתלת לאורך הדרך, דורי דורות

אני ואתה ניזכר לנצח
אנחנו הסמל של הנצח
ולנצח אני אזכור
את פניך היפות

אלה שנחרטו בי לעולם…"

אחד קם והחל למחוא כפיים במהירות. זה היה מר ברייגן. לאחריו כל הקהל קם והחל למחוא לי כפיים מחרישות אוזניים, חיוכי התגבר עד שהתפרש על כל פניי, הייתי מאושרת. שאוהבים אותי.
"מי את, ילדה?" קול נשמע, כולם הסתכלו עליה. ציידת כישרונות. הייתי בעננים.
"אני מוכנה להחתים אותך על החוזה כי גדול שיש… לכל החיים." היא אמרה, לא האמנתי למה שאני שומעת.
"נעים להכיר, שמי הוא…"