סוס טרויאני

יש שקט שמחלחל בתוך האוזניים, והוא כל כך שקט שהוא נשמע כמו צרחות נוראיות. במשך חודש וחצי שכבתי במיטה ולא נרדמתי. פשוט וקל, קשה לי להרדם ואני שוכב ושוכב במיטה. עובר למצב עובר ואז נשכב על הגב, כשזה לא עוזר אז על הבטן ושום דבר בעצם לא באמת עוזר. אני לא ישן, בובלילות מאוחר מאוחר, השקט קורע לי את עור התוף.
כשסוף סוף מגיע הבוקר אני מאחר ובכיתה מחכה לי המורה, שתמיד כועסת על האיחור, ואז אני נרדם לה בשיעור. יום אחר יום שקט בלילה ורעש בלתי נגמר ביום.

יש לי מחברת שבה אני מעתיק את מה שהמורה מכתיבה, אבל אני לא מסוגל לכתוב כל כך הרבה, אז אני מצייר את הכל. היום למדנו על טרויה. המורה הכתיבה ואני ציירתי. האכאים היו במלחמה עם העיר טרויה, אז הטרויאנים בנו חומה סביבם שתגן עליהם, וכך החומה עשתה. היא הגנה עליהם נאמנות ולא נתנה לשום דבר נורא לחדור… ואז האכאים בנו סוס עץ ענק ויפהפה שגרם לאנשי טרויה לחשוב שזוהי מתנת פיוס. הם פתחו את שעריהם והכניסו את הסוס. מהסוס (שבעצם לא היה מתנה ולא היה פיוס) פרצו מלא לוחמים אכאים ששברו את טרויה לרסיסים. ציירתי לי סוס טרויאני במחברת, וממנו פרצו עשרות הלוחמים.
שוב ירד הלילה ושוב לא ישנתי. השקט כל כך רועש… אני לא יכול להרדם…

למחרת, סוס טרויאני פרץ את חומותיה של הכיתה. נכנס תלמיד חדש מפוסל כמו אל יווני. מהטיפוסים שמושכים אחריהם אנשים. הוא הציג את עצמו בתור גל וחייך חיוך יפה, ואז נכנס לכיתה והתיישב. המקום שקרץ לו היה לידי. מאז אנחנו שכנים.
הוא שם לא שציירתי במחברת שלי גלים גלים…
"איזה מגניב."
הבטתי בו במבט מבוהל.
"אתה מוזר. רוצה שנהיה חברים?" הוא שאל.
גיכחתי.
בלילה שוב לא נרדמתי ובראש התרוצצה תמונת פניו של גל. אני מקנא כי הוא יפה, והוא בטח ישן בלילות. גל ימצא שקט, אני לא.

המורה דיברה על תרבות יוון העתיקה, על דמוקרטיה והצבעה ישירה. זה בדיוק כמו בימינו, היא אמרה. גם אנחנו משתמשים בשיטת שלטון העם בשביל לבחור להשפיע. כל אחד מכם יכול להשפיע!
בראש עברה לי המחשבה שאלו שטויות במיץ עגבניות. אני עוד לא בן 18, הקול שלי כל כך חלש שגם אם אני אצעק, אף אחד לא ישמע…
"על מה אני כבר יכול להשפיע." מלמלתי בתסכול.
"על הכל! על המדינה, על השכונה, על בית הספר! כל דבר שהוא שלך! כל אדם יכול להשפיע!" המורה הוציאה מפיה הגיגים ומשפטים וסיסמאות וסלוגנים מוכרים.
"אבל אני לא כריזמתי ולא פנינה לעיניים. אף אחד לא יקשיב לי, אז למה שבן אדם פשוט כמוני יוכל להשפיע?! אני עייף…" פיהקתי.
"בטח שאתה יכול להשפיע. בבית הספר הקודם שלי הצטרפתי למועצת התלמידים והובלנו לשינוי חברתי." גל קם ואמר.
"לעשות אירוע פורים מפציץ זה לא לשנות כלום. כולם בסוף ישבו ויגרבצו בכיסאות שלהם. אני לא מאמין שאפשר לשנות משהו. אתה אולי כן, כי אתה יפה, אבל אני לא. אני בן אדם פשוט ועצלן, אף אחד לא ישמע אותי שם למעלה בממשל. כל דבר שאני אעשה לא יוביל לשינוי."
בכיתה השתתקה וגל נראה עצבני. לא אכפת לי, ציירתי אף של יווני. שאר הפנים התגבשו מעצמם והנה הופיע לו ציור של גל (או לפחות מישהו שדומה לו ממש).
"כשאני אהיה גדול אני אהיה פוליטיקאי ואוביל לשינוי. כל אדם יהיה פה חופשי." הוא מלמל.
"אבל אני רוצה שינוי עכשיו. אני רוצה להיות משמעותי."
גל השתתק שוב, נראה לי שפגעתי בו. אולי כן. לא באמת אכפת לי.

אחרי בית הספר גל תפס אותי ביציאה מהשער. הוא נראה כועס, אז חשבתי שהוא הולך להרביץ לי. למען האמת המבט שלו התחלף ופתאום הוא נראה הרבה יותר רגוע. "אני אוכיח לך אחרת."
"אה כן?" זלזלתי. "אני רוצה לישון. תעשה את השינוי הזה עכשיו. אני רוצה לחלום בלילות, אני רוצה להתחיל לאהוב!"
"צא מעצמך, יא אפס." גל מלמל בשקט. "אכפת לך רק מעצמך. אתה לא צריך שינה בשביל חלימה!"
והנה הסוס הטרויאני נשבר ויצאו ממנו החיילים.
למחרת גל לקח את מחברת הציורים שלי וזרק אותה לפח. מאז לא ישנתי אפילו לדקה, עבר לילה אחד ונרדמתי בערך לדקה. לילה נוסף ושתי דקות ובלילה השלישי… הרגשתי שאני עומד לגסוס.

גל בינתיים הצטרף גם פה למועצת התלמידים וחי בסרט שדברים משתנים. הוא ארגן יריד גדול שמגייס תרומות, אותן הוא ישים בקופה הבית ספרית ובפעמים הבאות האירועים יהיו הרבה יותר שווים ומהפכנים. אותי זה לא עניין. כרגע מה שמעניין זה האייפון שלי, וכרגע אני שונא גם את גל וגם את האייפון, אז ישבתי על ספסל ביריד ושיחקתי בטמפל ראן.
גל נראה עצבני ואני לא יכול להבין למה. אנחנו בכלל לא חברים! "למה כל כך אכפת לך ממני?!" צעקתי עליו בכעס כשהוא התקרב.
הוא התיישב לידי. "כי אתה חתיכת אפס. אפס מאופס. צא מעצמך, צא כבר!"
אז יצאתי משערי בית הספר ועזבתי את היריד. גל הלך אחריי. הגברתי את הקצב וגל התחיל לרוץ. רצתי מהר יותר והוא האיץ, הפיל אותי על האדמה בכוח וחטף ממני את האייפון שלי. הוא זרק את המכשיר המזדיין על הרצפה ודרך עליו, ממש שבר אותו לרסיסים קטנטנים כמו שהאכאים שברו את טרויה. שנאתי את גל כל כך שהעפתי לו בעיטה לפנים היפות יפות שלו. האף היווני נשבר, אבל גל לא זז.
"לצאת מעצמך זה לא לעזוב הכל ולברוח. לצאת מעצמך זה להעיף את האייפון ואת מחברת הציורים המחורבנת שלך לפח, ולשבור את כל החומות שאתה מגונן איתן על עצמך. תתחיל לחלום, די לבכות על חוסר שינה ועל שעות!"
אני שונא את גל. שונא את גל כל כך.

הלילה נרדמתי לכמה שעות, והופתעתי כל כך שגם לבית הספר לא באתי באיחור נורא. הגעתי בדיוק בשמונה בבוקר וגל היה כבר בכיתה, לא החלפנו מילים. רק מבטים, ואני עם מבט כועס. גל רק חייך.
היום בשיעור המורה דיברה על יוון שוב, ועל התרבות היוונית. ידעתם שהיוונים למדו? הם ממש הקימו בית ספר כדי להעשיר את עצמם ולהיות יותר פעילים חברתית. אני לא באמת לומד למרות שאני בבית ספר, אבל היום ישבתי והקשבתי למורה. אין לי על מה לצייר ואין לי איזה אייפון שבו אפשר להתעסק, אז קצת מעצבן ואין גירויים, אבל אני לומד ומקשיב…

גל המשיך לארגן לו ירידים מטופשים ולרובם הייתה מטרה מהפכנית. בהתחלה לא באתי אליהם כי הם היו סתם מטופשים, אבל בערך לקראת סוף השנה נכנסתי לאחד הירידים. שיחקתי קליעה למטרה מטופשת וזכיתי בסוכריה, ואז כשהסתובבתי- היה שם גל. האף שלו כבר לא כל כך יווני ומושלם, עכשיו יש לו גבעה קטנה וצלקת נחמדה. הוא חייך אליי חיוך מרוצה ושאל "אתה נהנה?"
"לא. זה מטופש."
"אתה שקרן ואתה שמח שסוף סוף מישהו שואל אותך מה שלומך."
גיחכתי. "למה נראה לך?"
"כי תראה, אתה בלי חומות שחוסמות. אולי קצת משעמם, אבל עכשיו אתה מבין שלאנשים באמת אכפת ושבאמת אפשר לשנות דברים."
"…לך תזדיין."
גל המשיך להסתובב ביריד והשאיר אותי לחשוב. אולי הוא צודק? כן. נראה לי שהוא צודק. בזמן האחרון ישנתי גם די טוב, אתמול אפילו חלמתי חלום!
אולי האכאים לא היו הרעים בסיפור של טרויה. אולי הם הרסו את טרויה כי היא הייתה מקולקלת כבר והייתה צריכה רענון, משהו שיזכיר לה שהיא יכולה. יכולה לחלום, יכולה הרבה יותר טוב…