סיפור חיי – הסיפור האמיתי פרק 1

*^*השמות והמקומות בדויים*^*
חשבתי מאיפה להתחיל.. ואז עלה לי הרעיון הטוב ביותר, מההתחלה, מאיפה שהכל התחיל.
לא, אני לא ידבר על הימים שהם הייתי ברחם או איך ראיתי עצים בפעם הראשונה.. אני יתחיל מההתחלה שהוביל אותי לסיפור הזה.

אני מזמינה אותכם לחזור איתי 9 וחצי שנים אחורה, אני בת 5:
חזרתי לא מזמן מהגן ורציתי ללכת לשק עם בת דודתי שגרה מאחורי הבית של סבתא וסבא שלי.
אני זוכרת איך הבטתי על דלת ביתה ועלייה היה עש גדול, מה שגרם לי לרתוע מעט אחורה מהדלת.
"היי דני" אמרתי לבת דודה ששלי כשפתחה את הדלת "היי סיסי" החזירה לי בחיוך.
-"רוצה להיכנס?" הציע לי
"כן"
בדיוק שכף רגלי נגעה בביתה שמעתי את הצעקה הבאה "רוווניייתתת!!"
זה הגיע מהבית שלי.
נורית זו אמא של דני, דודה שלי.
"זאת הייתה אמא?" שאלתי את נורית שמיהרה לצאת החוצה.
-"אני תכף חוזרת, תיכנסו לשחק" אמרה ורצה לכיוון ביתי. מה קורה פה?
אני לא זוכרת מה אני ובת דודה שלי עשינו או דיברנו באותו רגע, אבל אני זוכרת את הרגע שנורית חזרה, אנחנו עדין היינו באותו מקום, מחוץ לדלת.
"מה קרה?" שאלתי את נורית שחזרה נסערת
-"שום דבר" אמרה בקרירות ונכנסה

אנחנו עוברים עוד חצי שנה קדימה בזמן, אני בת 5.5:
ראיתי טלוויזיה בחדרי עד ששמעתי את 2 אחי ואימי מדברים.
יצאתי אליהם וראיתי אותם יושבים בשולחן הגדול, ניגשתי אליהם והתיישבתי באחת הכיסאות.
"היי סיסי, טוב שהגעת, בדיוק רצינו לשאול אותך משהו" אמרה אימי ואחיי בהו בי במבט.
-"מה קרה?"
"מה את היית אומרת, אם היינו עוברים למקום אחר?" שאל אחי הגדול גל
-"מה זאת אומרת" לעבור מקום? רגע.. מה?
"לעבור מושב" אמר אחי השני דור
-"לא, כיף לי כאן.. יש פה את דני"
"כן.. אבל המקום שאנחנו נעבור אליו יהיה בריכה שאפשר ללכת אליה מתי שרוצים וטרמפולינות והמון המון ילדים"
וואו! זה מה שעבר לי בראש 'וואו' וכמובן שאני הסכמתי, איזה ילד בגילי היה מסרב לעבור למקום כזה שבשבילו הוצג כגן עדן.
-"כן!!" אמרתי, והוספתי "אבא גם בא איתנו נכון?"
אחיי שתקו והשפילו ראש. אימי הביטה בי וענתה לי בדיוק במילים הבאות "אבא לא יבוא, הוא יהיה בעבודה"
-"אוו.. אוקי" עניתי ושתקתי. פשוט שתקתי.
הם המשיכו לדבר על דברים שלא נראו לי מובנים עוד באותו גיל והלכתי חזרה לטלוויזיה.

עכשיו, בואו נעבור עוד חצי שנה קדימה, אני בת 6 ועוד 3 חודשים אני עולה לכיתה א':
"תעמיסי הכל" אימי הוראה לאנשים עם המשאית הגדולה.
אני זוכרת שהם העמיסו את המקרר באותו רגע ואז אמא שלי אמרה לאחים שלי "מהר לפני שאבא בא"
למה לפני שאבא בא?
"אמא?" היא הסתובבה אליי "למה לפני שאבא בא?"
-אני יסביר לך שנגיע.." חייכה אליי והמשיכה לזרז אותם.
"מה הם עושים?" שאלה אותי דני, כן דני באה אליי באותו יום.
-"לא יודעת, עזבי אותם הם סתם" השבתי ונכנסנו הביתה.
דני כבר הלכה הביתה ואני בחוץ מביטה באחי עולים על המשאית והיא נוסעת..
"אמא להן הם הולכים?" שאלתי אותו בעודי רואה מונית נעצרת ליד הבית
-"לבית החדש" אמרה והתקדמה למונית, אני אחריה.

"וואו! איזה בית גדול!!" הבטתי בבית החדש וכמובן עם האופי שלי, רצתי את כל המדרגות עד למעלה והתגלשתי למטה "אהו" "אהו" "אהו "אהו" "אהו" "אהו" הדבר הזה תמיד כיף, לא משנה בן כמה אתה.
הגעתי עד סוף המדרגות וראיתי את אחי דור ואחי גל מכניסים את המראה הענקית שלנו, הם השעינו אותה על הקיר.
"מה את מתלהבת?" העיר לי דור
-"עזוב אותה, היא שמחה, תן לה" העירה לו חזרה אמא שלי.

עברו כמה ימים בבית החדש, הרגשתי שמשהו שונה, לא הבחנתי בדיוק מה הוא…
ירדתי לקומה הראשונה (זה 2 קומות אם לא הזכרתי) וראיתי את דור מביט במראה עושה שרירים שאין לו.
"אין לך כלום" אמר לו גל.
"חחחחח תתאמן" אמרתי גם אני מתקדמת אליהם.
-"שלום" חזרה אמא מהעבודה "מה אתם עושים?" שאלה
"סתם" אמרתי..
לאחר כמה שניות כל אחד הסתובב לענייניו, אבל עוד לפני שהספקנו שמענו "פאף!".
הבטנו למראה ששבורה לחלקים גדולים וקטנים.
הבטנו המומים.
היה שקט עד שאמא שלי אמרה "7 שנים של מזל רע"

היא צדקה.