סיפור לכתיבה משותפת, או סתם רעיון עם התחלה למי שרוצה.

אז היי לכולם.
יש לי סיפור בשם 'כיפת הזכוכית', סביר להניח שלא קראתם, כי העליתי כאן רק את שני הפרקים הראשונים וגם אותם מחקתי. אני לא מצליחה בינתיים להמשיך את זה, ואני צריכה עזרה, ואולי אני אשנה את הכיוון של הסיפור לגמרי.
הסיפור קורה בעולם עתידני. אז הנה הרעיון הבסיסי:
מאה שנים לפני שהסיפור קורה, הייתה מלחמה.
מדענים מכל העולם התאחדו וניסו ליצור שדרוג למוח האנושי.
המדענים הצליחו, ולקחו מאה אנשים, ושידרגו אותם.
לאחר שהניסוי הצליח באופן סופי, כל המדענים שמחו וחגגו.
אבל כמו הרבה אנשים, לא לכל המאה משודרגים היו כוונות טובות, ולפני שהמדענים פזרו ברחבי העולם את הדרך לשדרג, המשודרגים בעלי הכוונות הלא כל כך טובות התחילו מלחמה, הם רצו לשדרג את עצמם עוד יותר ולשלוט בעולם [כן, כן, חפור…].
אחרי עשרים ואחת שנה, המדענים והמשודרגים בעלי הכוונות הטובות הצליחו לגמור את המלחמה.
אבל במהלך המלחמה נהרגו כמעט מיליארד אנשים.
המנהיגים של המשודרגים הטובים והמדענים החליטו שכדי למנוע עוד מלחמה כזאת בעתיד לקחת את כל המשודרגים והצאצאים שלהם ולשים אותם במקום אחד. המשודרגים היו עכשיו היו בסביבות השני מליון אנשים ונשים, כי בינתיים חלק מהרעים שדרגו עוד אנשים לעזרה וכנ"ל גם הטובים, וגם הולידו ילדים.
אז שמו את כל המשודרגים בשטח פתוח, הביאו להם את הכלים הדרושים כדי להקים עיר, ובנו מסביב כיפת זכוכית בעובי מטר. הכיפה הזאת היא מספיק אטומה כדי שלא יראו כלום דרכה ועם בסיס מספיק חזק כדי שהיא לא תישבר אפילו מטיל.
מאז המשודרגים – קוראים להם עכשיו 'גאונים', חיים בתוך הכיפה.
הילדים שם מתחילים ללמוד בגיל חמש, ומסיימים בגיל עשרים ואחת, לכיתות שלהם קוראים על פי האלף-בית היווני.
בגיל עשרים ותשע, אחרי [שרב האנשים], מולידים ילדים, לוקחים את את מי שבגיל הזה בכל שנה, ומוציאים אותו החוצה.
בחוץ עורכים לו מבחן תודעה. אם יוצא שהבן אדם הוא שוחר שלום, נותנים לו לחיות ולעבוד אצלם או איפשהו – ואם יוצא שהוא רוצה מלחמה, הורגים אותו.
לכל ילד\איש יש משגיח\משגיחה, התפקיד של המשגיח הוא לפקח עליו, לעזור לו בלי שהוא יידע, להבין אותו – לחיות אותו, ולדווח על כל דבר שהוא עושה שהוא פוגע בתכנית הזאת. לרוב המשגיח\ה בגיל של הילד\ה.
הסיפור קורה מנקודת מבט של ילד והמשגיחה שלו, בכל פרק או שניים הנקודת מבט מתחלפת.
הם בני שבע עשרה.
זה בינתיים מה שכתבתי:
פרק אחד.

~אוליבר~
אני צועד אל עבר כיפת הזכוכית, המקיפה את עירנו. תמיד אני מנסה לראות דרכה משהו אבל היא אטומה מדי.
נמאס לי. נמאס לי שבגלל שאחד מהסבים שלי עברו השתלה במוח, אני תקוע כאן!
לפני כמה דורות, כמה מדענים ניסו לשדרג את המוח האנושי, ולהפוך אותו לגאון.
הניסוי הצליח, אבל כמובן, לא כל אלה שעברו את הניסוי היו בעלי כוונות טובות, ופרצה מלחמה, המלחמה נמשכה עשרות שנים ומליוני אנשים נרצחו בה. אבל לבסוף ה'טובים' נצחו.
ולגבי המשפחה שלי ועוד כמה, הם לא היו טובים.
אחרי שהעולם הצליח להשתקם, אספו את כל המשודרגים ושמו אותם באזור שומם, והביאו להם את כל הכלים הדרושים להקים עיר.
מסביב לאזור הם בנו כיפת זכוכית אטומה, ומאז, ה'גאונים' חיים בתוך כיפת הזכוכית. אנחנו מתחילים ללמוד בגיל חמש, ומסיימים לימודים בגיל עשרים. בגיל עשרים ותשע לוקחים אותך. אף אחד לא יודע לאן.
בכל שנה ממנים את אחת מהכיתות להיות הספקת. הכיתה הממונה מקבלת במהלך השנה מידע מבחוץ על מחלות, או על מקרים שצריך לפתור, או על בעיות שלא מצליחים לפתור. הכיתה אמורה לפתור את כל זה, ולשלוח את זה החוצה.
אני בן שבע עשרה, בעוד שלוש שנים אני אסיים את לימודי.
אני דופק על הכיפה בייאוש. בא לי לצאת מכאן!

~אנה~
אני מסתכלת על אוליבר דרך המסכים.
כבר שתים-עשרה שנים שאני צופה בו, לומדת אותו. מזדהה איתו.
הוא דופק על הזכוכית, אני מרחמת עליו. אם אני הייתי צריכה להיות תקועה שם עד עכשיו, הייתי מתאבדת.
לפחות הוא גאון המחזור. לא שזה עוזר כל כך, לפעמים אני חושבת שאולי אני יכולה להוציא אותו משם, אבל תמיד מסלקת את המחשבה הזאת, אם אני אעשה את זה, יעיפו אותי מכאן והחיים שלי יהרסו.
עם כל הכבוד, אני לא רוצה להעמיד את המשך החיים שלי ברמה שווה לאוליבר.
או אולי כן?

~אוליבר~
אני שומע באוזניה שלי קול מלווה ברחש סטטי, "תלמידי ני ולַא‏מְבְֿדַֿא, תלמידי ני ולַא‏מְבְֿדַֿא, נא לגשת לכיתות המתימטיקה שלכם."
אני פונה אחורה והולך לכיוון בניין המגורים של רוֹ. לכל ילד בתוך החדר, יש דלת לכל אחת מהכיתות.
ליד הדלת של החדר שלי אני רואה את לוק, נער שקטן ממני בשנתיים – אומיקרון.
"היי לוק," אני אומר, "מה אתה עושה כאן?"
הוא מסתובב אליי מופתע, "מ – אה, סתם, בקשו ממני לחפש כאן מישהו." הוא מסתובב מהר ומתחיל ללכת בכיוון ההפוך מהכיתה שלו. "אתה לא אמור להיות בכיתה שלכם?" אני צועק אחריו.
הוא ממשיך ללכת, כאילו הוא לא שם לב אליי.
אני נכנס לכיתה מבולבל קצת.
"אדון יאנג, תודה שהואלת בטובך לכבד אותנו בנוכחותך!" פונה אליי בטון עוקצני מר ג'ונסון.
"אני מצטער אדוני, היה לי משהו לסדר." אני אומר במבוכה.
"טוב, טוב, שב ונתחיל בשיעור." הוא אומר בקוצר רוח.
אני מתישב ומארגן את הדברים שלי על השולחן.
"אז…" פותח ג'וני את השיעור, אבל אני כבר לא מקשיב. אני חושב על לוק, מה הוא עשה ליד החדר שלי?

~אנה~
הנורה האדומה שלצד המסך מתחילה להבהב. אני לוחצת על הכפתור שלידה.
המסך מראה את הילד שאוליבר פגש קודם ליד חדרו.
הילד מנסה לפתוח את לוח הבקרה. ליד החדר של גאון המחזור של הכיתה המספקת יש לוח בקרה, שבעזרתו הוא שולח החוצה את מה שהם מצליחים לפתור. השנה זה אוליבר.
"כל המשגיחים והמשגיחות, למשרד בבקשה." נשמע קול באוזניה שלי.
אני קמה מהשולחן ומתחילה ללכת. אני מבחינה בלילי, המשגיחה של לוק. אני משיגה אותה.
"לילי, את יודעת מה הולך?" לילי מסתובבת אליי מבוהלת, וכשהיא רואה שזו רק אני היא נרגעת.
"לא, לא ממש." היא אומרת כשתשומת ליבה מופנית כלפי משהו אחר. אנחנו נכנסים לחדר הבקרה המרכזי.

פרק 2.

~אוליבר~
אחרי השיעור אני רץ לחדרים של אומיקרון. לוק בדיוק יוצא מהבניין. אני רץ אחריו ומשיג אותו.
"לוק," אני אומר, מתנשף.
"הוא מסתובב אליי מופתע. "מה?" הוא שואל בתהייה למה אני פה.
"מה בדיוק עשית ליד החדר שלי מקודם?"
הוא נראה נפחד. "מ – מה? לא, לא עשיתי כלום, ראית משהו?"
אני מסתכל עליו בחשדנות. "חיפשת את לוח הבקרה?"
הוא מתחיל ללכת מהר "לא! לא! מה פתאום? למה אתה חושב ככה?"
"לוק, אתה ניסית להעביר משהו החוצה?"
"בוא. עכשיו."
הוא לוקח אותי לחדר שלו. הוא מושך אותי לעבר מחשב ההולו שלו, שנמצא על שולחן, ליד המיטה.
"תסתכל." הוא אומר לי. הוא נוגע על אייקון בצד המסך.
תמונה של נערה – בערך בגילו – מופיעה על המסך. היא מתחילה לדבר.
"שלום לוק, קוראים לי לילי. אני המשגיחה שלך.
אתה בטח תוהה מה זה משגיחה, אז אני אסביר לך. משגיחה – כמובן שזה גם בחלק מהמקרים משגיח – היא ילדה, שברגע שאתה מגיע לגיל חמש, ומתחיל את תכנית הלימודים, ממונית להשגיח עליך. להשגיח עליך, זה אומר להסתכל עליך, להבין אותך, להיות אתה. המשגיחה צריכה להסתכל על כל צעד שלך, על כל התקדמות שלך, ולדווח על התנהגות שנוגדת את החוקים, ולדווח על דברים טובים שאתה עושה, כדי שיוכלו לקדם אותך.
בגיל עשרים ותשע, אנחנו מוציאים אותך מכאן, ומאבחנים אותך. אם יוצא שמוח שלך אוהב מלחמה ורוצה מלחמה – הורגים אותך, ואם יוצא שאתה נקי – כלמר, לא מעודד מלחמה, ולא מושפע בקלות – אתה נשאר בחיים, ומרשים לך להסתובב חופשי, או לעבוד בתור משגיח.
ההורים שלי חיו בתוך כיפת הזכוכיתהם הצליחו להערים על המבחן, וגרמו להיראות כאילו הם נקיים, אבל הם לא היו. הם רצו מלחמה. מלחמה שתשחרר את כל מי שבכיפת הזכוכית ותאפשר להם לבחור איפה להיות.
ההורים שלי העבירו לי את המחשבה הזאת. בינתיים הצבא שלנו לא חזק כל כך, אבל ברגע שאני אשחרר אתכם, לא נצטרך כל כך הרבה אנשים.
אז מה אתה אומר? אתה מצטרף אלינו? אם כן, יש לך במייל את המייל שלי, הוספתי לך אותו.
אני מקווה שכן. להתראות!
הסרטון נגמר ונעלם מהמסך.
"אז," פונה אליי לוק. "אתה איתנו?"
"אני לא יודע…" אני אומר בהתלבטות. "אני לא חושב שאנחנו אמורים לעשות את זה, בטוח הייתה סיבה למה אנחנו כאן ולא בחוץ. תן לי לחשוב על זה, מחר אני אודיע לך."