ספר הבדיחות (פרק 4)

למחרת בבוקר, ג'ייד ניגשה אל ג'יימס. היא התיישבה לידו על הספסל (הוא לא שם לב שהיא התיישבה שם כי הוא היה עסוק בלחשוב על בדיחה לאותו היום), ולאחר כמה דקות של ישיבה (היא כמעט התייאשה) היא אמרה לו: "היי ג'יימס!" ג'יימס נבהל כי הוא שמע קול שהוציא אותו ממחשבותיו. הוא נרתע, ואז הסתכל לימינו וראה את ג'ייד מחייכת אליו את החיוך המקסים שלה. הוא הרגיש איך קצב ליבו נהייה מהיר יותר ויותר. "היי…" הוא מלמל והסמיק. "בוא נדבר קצת" היא אמרה לו. אבל הוא לא שמע כלום, הוא רק הסתכל בעיניים הירוקות האלה… וואו, הן ממש ירוקות… הוא חשב לעצמו. "ג'יימס? ג'יימס? אתה שומע אותי?…" היא אמרה. הוא התעורר שוב. "כ..כ…כן… ברור… אז… מ.. מה אמרת?…" הוא גמגם. היא צחקקה. "אז מה אתה עושה בחיים, ג'יימסי?" היא שאלה. ג'יימסי? ג'יימס הסמיק עוד יותר. "אני.. אמממ… יש לי כ… כלב.. ואני רואה טלוויזיה ו.." "מקסים. עכשיו תספר לי קצת יותר לעומק… משהו יותר מעניין.. .למשל.. מאיפה הבדיחות שלך?" היא שאלה. כל הסומק האדום עזב לג'יימס את הפנים, והוא החוויר לגמרי עכשיו. הוא ידע שזה הסוד הגדול שלו, אבל… זאת ג'ייד, אהבת חייו… למה שלא יגלה לה? מה הילדה המתוקה והתמימה הזאת כבר יכולה לעשות? ג'יימס חייך ואמר בביטחון: "טוב, בסדר. אבל אל תספרי לאף אחד ב… בכל העולם!" הוא לחש לה. "אני מבטיחה! ברור שלא!" ענתה ג'ייד. "אוקיי, אז זה הספר הזה שקוראים לו… בדיחות קורעות 4." הוא אמר אפילו יותר בשקט. "תודה רבה. ממש נחמד מצידך שגילית לי." היא אמרה וחייכה אליו. היא אפילו לא אמרה לו להתראות ופשוט רצה משם, כי היא לא יכלה לעמוד בזה יותר. היא באמת רצתה לבכות עכשיו, אבל לא בשבילה, אלא בשביל ג'יימס המסכן. היא נשמה עמוק. אבל אין מה לעשות. הסכם זה הסכם והבטחה זו הבטחה. אבל… אם הבטחה זו הבטחה, אז למה היא הבטיחה לג'יימס ש… די! היא אמרה לעצמה. מספיק! זאת כבר בעיה שלו.