עדיין לא הוחלט השם.. פרק 1. (הסיפור שלכם!)

——
דבר ראשון: הערה, בגלל שהמערכת (שבכלל לא ידעתי שהיא עושה את זה, כי זה בקושי הייתה הודעה לדעתי. ) מחקה את הסיפור שלי, עם כול התגובות של הדמויות שכתבתם, ניסיתי לעשות מהזיכרון.
זה די קשה, אני מצליחה לזכור טוב רק 4דמויות, אני אחר כך התנתקתי ולא ראיתי, מצטערת למי שכתב אחר כך. אולי תכתבו בתגובות שוב את הדמויות שאעשה רענון ואוסיף אותם בהמשך. (אה ואגב אני לא זוכרת את רוב השמות. אז את השמות שאני לא זוכרת אני ממציאה. אה ואורין, שאותך אני קצת זוכרת, המצאתי לך כמה דברים… וולארי תהיה צמחונית, מצמרר אותי שהיא עושה ניתוחים בחיות!)
——————-
נקודת מבטה של אורין:
נו למה יש כוח ללכת לבית ספר המפגר הזה? בית ספר שאני לא סובלת, ללכת לשם זה גיהינום.
מי רוצה ללכת לשם?! מי?! מי רוצה ללכת לבית ספר מוקף בריונים, סוחטים ואנשים נוראיים.
אני פוחדת מכולם שם, אחד אחד. לא מעזה להכיר אף אחד, להסתכל לו בעיניים.
אך משום מה, ילדים מתקרבים אליי כבר לבד. מכירים אותי לבד, אני רק מנופפת, אומרת 'היי.' בלית ברירה, אומרת: ' מה קורה?' ודברים כאלה, ואז אנשים מתחילים להתייחס אליי, לדבר איתי להסתובב איתי בהפסקות. בלי שאשים לב בכלל. כאילו, רואים בחורה, שיער חום, עיניים כחולות ולפתע חושבים 'היי בוא ניגש אליה.' מחשבה שאני לא יודעת למה הם חושבים אותה. אני לא מכירה אותם שיעזבו אותי! אני אפילו לא זוכרת את השמות של החברים שלי, שמדברים איתי כל יום. כל יום אני מדברת עם מישהו אחר.
אבל, רק מישהי אחת אני זוכרת. אני זוכרת את נועה. ( אני לא זוכרת את שמך, מי שכתבה לי את הדמות הבלונדינית, הקופצנית הזאת.. נו שכחתי. קראו לו נועה? אם לא, אני מצטערת, תכתבי לי בתגובות, המערכת מחקה לי ואני בקושי זוכרת.) נועה התנגשה בי בטעות, היא לא ניגשה אליי, כמו שכולם עושים. היא באה, לבד לגמרי. היא בת אדם, מהממת כל כך, שאני מקנאה בה. היא בלונדינית, גבוהה, היא טובה, היא קופצנית. איך שהוא, מצאתי אותי בסוף, מקובלת, שכולם מנסים לדבר איתי. קשה לי לא להגיד את שמם, אני לא יכולה לקרוא להם, אם אצטרך להגיד את השם שלהם באמצע משפט פתאום? זה קשה.
אני לא זוכרת את שמו של אף אחד, רק את של נועה.
הבריונים, גם הם ניגשים אליי לפעמיים, אבל ישר באים כל החבורה שאיתי, מנסה להגן עליי מפני הבריונים. אני חושבת שהבריונים רואים אותי כסוג איום. בגלל זה אני לא מסתכלת על אף אחד, לא שומרת על קשר, (חוץ מנועה.) לא רוצה שמישהו פתאום יפנה אליי.
ובשיעורים, אני מציירת. בחשאי לגמרי, אנימה. כשאף אחד לא מסתכל, אני מציירת במהירות.
אני יודעת, זלזול, בלה בלה. אני מקבלת ציונים טובים גם ככה. אני מתכוננת כמו איזה חננה, (סליחה על הביטוי.)למבחן ומקבלת איזה מאה. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. גם את המורה.
אבל תמיד מורידים לי חמש דקות, על זה שאני לא משתתפת בלימודים או עושה שיעורים.
היום, הגעתי לבית ספר, כרגיל ציירתי בשולחן ופתאום, שמתי לב שמישהו נועץ בי עיניים.
הסתובבתי, כדי לראות מי זה. לא מצאתי אותו, אבל הרגשתי שמישהו עוקב אחריי.
ההרגשה הנוראית הזאת, הייתה לי כול היום. הסתובבתי כל הזמן, מנסה למצוא אותו.
אז איך הייתה לי את ההרגשה הזאת? הרגשתי שמישהו נשם ונשף מולי, כאילו הוא רץ אחריי וכשהסתובבתי הוא נעלם. נלחצתי בטירוף, נועה ניסתה להגן עליי, אבל הבן אדם הזה התחבא עד שנועה סובבה את הגב אליו, כי בכל זאת, קשה ללכת אחורנית, אם הבן אדם מאחוריי, אז אם נועה רוצה לראות אותו, היא גם צריכה ללכת אחורנית, לא?
ואז שוב, שוב שמעתי נשימות ונשיפות. כבר היה נמאס לי, צעקתי בכעס:
"נו, לעזאזל מי אתה?!" וכול התלמידים נעצו בי עיניים.
הבן אדם עדיין לא היה. נועה חשבה כבר שאני מדמיינת. היא ליוותה אותי עד לביתי ואז נפרדה ממני.
'היא כזאת מותק.' חשבתי לעצמי. היא נהנית מכל דבר, לא מתלוננת על שום דבר.
דפקתי בדלת וכשפתחתי אותה, כשאימי מחבקת אותי, הנשימות והנשיפות מאחוריי עצרו.
זאת הייתה הקלה עצומה. הרגשתי שאבן ירדה לי מהלב.
———–
ממש מצטערת על הפרק הקצר, אני פשוט לא מעודכנת בדברים שכתבתם.
תגיבו על מה שפספסתי, בבקשה. אם אנשים לא יגיבו על הדמות שלהם פשוט אדמיין אותה לבד. עדיין לא חשבתי על הכותרת, אבל הסיפור יהיה על נערים, עם בעיות בחיים. אני לוקחת מודל לחיקוי, של גלילה רון פדר, שהספרים שלה 'להתבגר' כל כך נכונים, שבא לי גם אני לכתוב ככה. אבל קצת שונה.