עד לפעם הבאה

החיים זזים בכל רגע, בכל חצי נשימה.
אפילו שהגוף מתקדם, יש רגעים שאני מרגישה שאני עדיין חוזרת לעבר.
אני יודעת שזה לא הגיוני משום שלעולם לא אהיה באותו מקום, למדתי משניה לשניה.
אבל לפעמים התהום נראית כל כך קרובה אליי.
כאילו שאני כבר עומדת מוכנה, ליפול.
וזה רק רגע כזה שנדמה ששום דבר לא השתנה.
ולפעמים הרגעים האלו מפרקים את כולי לחתיכות קטנות שמתאחות כשהרגע נעלם.
אך הן לעולם לא יהיו שלמות.
אין להן סיבה להפוך לכאלו, וגם אם הן יכלו, בין כה וכה הסדקים לא יספיקו להתאחות עד לפעם הבאה.
עד לפעם הבאה, אמשיך לחיות כגוף ללא נשמה, מצב אוטומטי.
ואולי, אצליח בעתיד להשתלט על המצבים שמשנים את המציאות, ואולי.
עד לפעם הבאה.