עובר ללונדון, מחשבות וגעגועים.

ההורים שלי הודיעו לנו שעוברים. הם אומרים שזה רק לשנתיים, אבל אני לא מאמין להם.
זה קרה גם עם בני דודים שלי, הם עברו "רק לשנתיים" ונשארו לשמונה שנים שלמות.
אין לי הרבה למי להתגעגע, רק לדין, ולשני, החברים היחידים שלי. אליהם אתגעגע הרבה.
אני ממש לא רוצה ללכת, למרות שלצאת מכאן תמיד היה סוג של חלום לא ברור, שידעתי שלא אגשים. ישראל היא הבית שלי, בכל זאת, ואני לא חושב אותו דבר על אנגליה.
אנחנו עוברים ללונדון. אני מתרגש, בגלל שזאת העיר האהובה עליי, ובגלל שאני דובר אנגלית מצוין, אבל מפחד להתחיל את הכל מהתחלה. מוזר, הם חיכו קצת, והשנה כבר התחילה, אז אני אצטרף אל כיתה יחסית מגובשת. אני מתחיל תיכון השנה. בלונדון. אני ארגיש שלג שוב, מזה אני הכי מתרגש. ואוכל ללבוש תמיד את הסווטשירטים הישנים שלי, תמיד ג'ינסים ארוכים וקפוצ'ונים. אבל אני אהיה לבד. אפילו יותר לבד מהרגיל.
לא נחגוג שם את החגים היהודיים. הם לא יחסרו לי במיוחד, אך רק עכשיו שמתי לב לזה. אני מניח שאתגעגע לסופגניות המתוקות של חנוכה, ולמצות בפסח, אבל אמא שלי גדלה באנגליה בכל מקרה, ומעולם לא שמרה מסורת. אני מניח שנחפף בחלק הזה.
אני מקווה שאשתנה שם.
אני אתגעגע להכול. בעיקר לקיץ. באנגליה כמעט תמיד קר, ככה אני חושב. השמש שנאה אותי מאז ומתמיד, אני ג'ינג'י, לכן היא נדבקת אליי, שורפת את העור החיוור שלי, וגורמת לי להזיע. עדיין, בלי החוף של חיפה? אני לא יודע איך אסתדר ללא הערבים המאוחרים עם דין ושני, בים.
מחר אני אספר להם. לדין ושני. הם יתגעגעו אליי. שני תבכה. דין לא. אבל הוא בכל זאת יהיה עצוב. נעשן ביחד מאותה סיגריה כי לדין נגמר הכסף, ושני תביא משקאות אנרגיה, כי היא לא רוצה לגנוב יותר. הם יבטיחו לכתוב לי אימיילים, והם יכתבו, בהתחלה. דין ישתוק הרבה זמן, ושני כנראה תדבר על החבר החדש שלה, שאני שונא כל כך. כואב לי לעזוב אותם.
אחותי שמחה מאוד. לא אכפת לה לעזוב את החברות שלה, פשוט יש לה כל כך הרבה, שזה כבר לא משנה. היא אומרת שהיא תתגעגע לרון, החבר שלה, אבל היא בוגדת בו. ראיתי אותה מנשקת מישהו אחר ממזמן. היא תספר לו בקרוב. היא מקווה לפגוש בחור בריטי חתיך. אני בטוח שיהיו הרבה כאלה. היא אומרת שלונדון היא עיר מלאה בחנויות אופנה זולות. לא אכפת לי. אני לא אוהב מותגים.
אמא שלי מצטערת מאוד. היא אמרה לי שהיא לא רוצה להעביר אותנו, ושזה בגלל העבודה. אבל היא משקרת. היא קשורה לאחיה, והוא עבר ממזמן. היא מתכננת את המעבר כבר הרבה זמן, היא כנראה התנדבה למעבר הזה או משהו. היא מתרגשת. היא מתגעגעת ללונדון מאז שהיא עברה לכאן, כשהיא הייתה בת עשרים. אבא שלי לא מצטער. אבא שלי לא מודע. לאבא שלי לא אכפת. הוא ישב לידינו, עם הבירה בידו, חיוך סתום מרוח לו על השפתיים, והנהן כשאימא הסבירה לנו. לא משנה לאן נעבור, כמה רחוק נלך, וכמה זמן נבלה ביחד, אני תמיד אכעס עליו.
אני מתחיל לארוז מחרתיים. אבקש משני ודין לעזור לי. כנראה אפתר מהפוסטרים. אבל לא אתן להם לקחת את הדיסקים שלי. הם יותר מדי חשובים לי. לא אזרוק את הבגדים. הסגנון שלי, הולך איתי. אולי אזרוק את הסיפורים הישנים. או את הג'ינס המרופט ההוא, שגזרתי יותר מדי.
אני שונא שינוים, במיוחד כשהם נגדי. אבל אולי זה טוב בשבילי. הגורל משתנה. המעבר הזה יכול להיות הקארמה שלי, על הפעם ההיא בהרבצתי לנער המסכן שכינה אותי בשמות. אני עדיין מרגיש אשם איכשהו. אני לא מי שאוהב להצטרף למכות.
אני כותב את זה עכשיו, בחדר שלי, אחרי שסידרתי את התקליטים שלי בתוך הארגז. ארגז אחד מוכן.
אני אתגעגע למקום הזה. אני אתגעגע לחיפה. לשני החברים היחידים שלי. לעישון סיגרייה אחת, כי דין מרושש. לגניבת טיק טק, רק בשביל לגנוב. אני אתגעגע לשמש, ולרוח הרותחת. אני אתגעגע לנערה הבלונדינית מחנות הקעקועים, שהייתה הרבה מעל הרמה שלי, ובכל זאת דיברה איתי כל פעם שעברתי לידה בבית הספר. אני אתגעגע אפילו לניצה, המחנכת הקודמת שלי, שנהנתה מצעקות אקראיות בזמנה הפנוי. אני אתגעגע לכולם. ובחיים לא אפסיק לכתוב כאן. אני אולי עוזב את ישראל, אבל אני לא משאיר את הכתיבה שלי. או את הלפטופ שלי. תקראו לזה איך שאתם רוצים. השינוי הזה הוא רק עוד תפנית בסיפור. טוויסט בעלילה. קומדיה או טרגדיה, הסוף יבוא. לא משנה אם הוא טוב או רע.