עולם הפתקים שלי
פרק 1
אני רוצה להתחיל לרשום יומן. כאילו.. לא יומן יומן. יומן. טוב דיי אכלתי את הראש. אני פשוט אוהבת לשפוך את כל הרגשות למקום אחד שבאמת אני יכולה לומר לעצמי שאחרי ״יום ארוך מלא חיים״ אני יכולה לבוא ולשתף (את עצמי כביכול, ואת כל מי שאי פעם יקרא את זה) את הפתקים, שבשבילי כבר זה נהיה מעין חלק בלתי נפרד מחיי ממש.
טוב אז ככה. אני תמר. טוב דיי זה מטופש. זה מטופש לרשום עכשיו דבר כזה ולהציג את עצמי כי סביר להניח שאני אקרא את זה ונכון לעכשיו, אני קצת יודעת מי אני ומה הוא שמי. בכל מקרה. זה יהיה עוד יותר מוזר שמה שגרם לי להתחיל עם כל הטירוף הזה זאת פאקינג סדרת ילדים שמשודרת בניקולאודיון או איך שלא רושמים את זה. זה מגוחך וואו. טוב מה התלהבתי עם משלב לשוני גבוה. בנינו, זאת אומרת, ביני לבין עצמי או ביני לבין כל אדם מיוחד ומקסים וסקסי וחתיך שהולך לקרוא את זה (סליחה אם את בת והכל פה בפנייה של גבר) החלטתי לרשום את ה״יומן״ הזה לא בשביל איזה משהו מטורף. כאילו אולי. אבל זה יכול להיות מגניב אם אני אמות ואנשים יקראו וידעו עליי יותר דברים, טוב זה מטורף אני מודה. אבל זה גם נטו בשביל לשפוך כל רגע על החיים שלי. כאילו בערך כל רגע. כשיהיה לי כוח לרשום מהיום הזה ועד אין לי מושג, אני ארשום. כאילו כל פתק בעצם יהיה עמוד אחד לחיים שלי. לכמה רגעים שעברתי ביום, בשעה, בחודש או אפילו שנה. למרות שהיא עוד לא עברה. אני אספר על החיים המקסימים שלי בקצרה ממש למרות שאם אני מדברת לעצמי, או יותר נכון רושמת לעצמי, אז אני כאילו רושמת, מדברת, קוראת, מעבדת נתונים והכל כפול שתיים כי כאילו. לא משנה. אני אתחיל. אז כמו שאמרתי אני תמר. טוב זה מטומטם אבל אני ממשיכה. אני בכיתה י ואין לי חבר. ואני גם לא רוצה. או שאני כן? לא.. אני לא. טוב אני לא סגורה על זה. הראל. למה הוא חתיך ולמה אלוהים הקשיב למוח שלי והתעקש שאני כן אכיר אותו. טוב דיי החיוך שלו כובש אני לא יכולה לומר שלא כי זה יהיה שקר. ונכון שרוב הבנות הן קצת שטחיות ומחפשות את ״האביר על הסוס הלבן״ הסקסי עם השרירים והקוביות והעיניים היפות והשיער השווה אבל. וזה אבל דיי גדול. בעצם לא. או שכן. טוב הראל יפה. אפילו יותר מיפה, הוא מושלם. הוא הורס. אבל…
אני לא אוהבת אותו. כאילו אני כן. המוח שלי אומר לי שאני צריכה להפסיק לאהוב אותו ולהפסיק לחפש את הנקודות להימשך אליו כי הוא לא האדם הנכון. אבל הלב ? זה נשמע כמו איזה סצנה מאיזה סרט רומנטי קיטשי מגעיל כזה אבל הלב ? הלב כל הזמן לא מפסיק לחשוב על אותו בן אדם. כל הזמן מחפש את המקום והרגע לראות אותו בבית ספר למשל, אפילו בןואטצאפ, רק לנסות. זה לא תמיד עובד. אבל עם הרבה הצלחה והתמדה ורצון אפשר להגיע למשהו. יש גם את מיקה. אותה הכרתי גם השנה. במסיבה של חברה. היא מושלמת. כאילו לא החברה חחחח, מיקה! כאילו גם החברה. אבל מיקה! מיקה מהממת. היא באמת חברה ממש ממש טובה ואני שמחה שהתחברתי לילדה במהירות. אפשר לדבר איתה על הכל ולצחוק איתה ובמסיבות להשתגע איתה וזה כיף מטורף. ויש את עידו. עידו ומיקה. אויש כמה שאני רוצה שהם יהיו ביחד!!!!!!! כאילו, אני ממש רוצה אבל אני לא רוצה. כי אני מפחדת שאם הם יהיו ביחד אז הדיבורים שלי איתם ילכו וימעטו. וזה הדבר האחרון שאני רוצה. עידו נשמה אמיתית, באמת. ומיקה, מיקה גם. והם מתאימים לדעתי. שניהם חמודים ומתוקים ויואו הרצון שלי שהם יהיו ביחד הוא עצום. לפחות מיקה כן יכולה לקוות שיהיה לה את האחד הזה, בקרוב. כי אצלם זה קשר הדדי. אבל אני לא רוצה חבר בכלל, אז למה כל כך אכפת לי ?????? למה כל כך אכפת לי מאיזה הראל אחד מעצבן ומטומטם ומפגר וחתיך והורס ואוף החיים רעים אליי אך בו זמנית מדהימים אליי. אני קנאית מטופשת. פשוט ככה . אני צריכה להכניס לי את המילה הזאת במוח ולעשות איתה משהו. זה מזעזע בעיניי. אני לא יכולה להסתכל על בנות אחרות מדברות איתו כי אני מפחדת שאולי לאחת, לאיזו ילדה ברת מזל אחת, יבוא לה הצאנס הזה, ההזדמנות הזאת של להכיר ילד שלפחות מהיכרות חיצונית נראה מדהים. והייתי מתה ואני משתוקקת להכיר אותו!!!!!! מתה שההראל יפרוץ החוצה ויחשוף את הצדדים הרגישים שלו, המצחיקים שלו, העצובים שלו, המעצבנים שלו. וזה יהיה כיף. ומשחרר, ונוח, ונחמד, ומהנה. אבל … מי אני בשבילו ? עוד איזה ״מעריצה מאוהבת״ ? שכל פעם כשאני מתחילה איתו שיחה אני מרגישה שהוא רק רוצה לסיים אותה, שהוא מחפש עוד כמה תירוצים עלובים ומאכזבים לסיום השיחה אבל בינתיים כן נשאר מחובר. זה פוגע לדעת את זה. אבל בסדר, לא כולם מושלמים. גם לא אני. וזהו להיום, אין. חוט המחשבה שלי לגמרי נקטע מכל המחשבות עליו. למרות ש… הרגע ניזכרתי. בנוגע ל״מי אני בשבילו״, אני באמת לא יודעת מה לחשוב. מצד אחד הוא יכול להיות אליי הכי נחמד בעולם. אבל.. מצד שני הוא חושב שאני מתנשאת, מוזרה, מיוחדת שאין לי מושג אם הכוונה היא טובה או רעה, והדבר שהכי הכי ככה גרם לי לחשוב על כל ה״שפיכת רגשות״ הזאת שאני מעלה זה ללא ספק ה״חופרת״. כנראה אני חופרת יותר מידיי………..
וברגע זה אני הולכת לי לישון. או בעצם לוואצטאפ, ולסנאפצאט ולאינסטגרם. ואז, אולי, נלך לישון. אולי
תגובות (2)
היה לי מעניין לקרוא ואשמח להמשיך אם תוסיפי עוד פרקים…בהצלחה=)
מסכימה עם "כותבת מהלב" הרקע עצמו מעניין וגם הכתיבה שלך מוסיפה לזה מן טעם אנושי, שלא איזה רובוט או סופר מהולל כותב את זה, אלה ילדה בגילי (כיתות י התאחדו!). גם אני אשמח לקרוא אם יהיה המשך!