עצבות שמחה

בכי. צעקות. יללות של כאב. נסיעה מהירה. בית חולים. זריקות. אחיות. דם. רופאים. מתח. חוסר וודאות.
עד לפני שנייה הכל היה בסדר. ישבתי בחדר, ידיי על בטני, והרהרתי על מחשבות החיים. על העתיד.
ואז, פתאום זה קרה. הרבה מים, כמו נהר גואש שסכרו נפתח. צעקתי לבעלי, שהיה בפגישה בחדר העבודה. הוא רץ, תפס אותי בידיו, השכיב אותי על הספה והזמין אמבולנס.
ומאז, מאז אני כבר לא כל כך זוכרת מה קרה. גם לא כל כך חשבתי על מה יקרה.
אלונקה. הרבה צעקות. צפצוף האמבולנס החריש את אוזניי.
נכנסנו לבית החולים. רצנו לחדר הטיפול. בכלל לא שאלו אותי האם אני בסדר. החליטו החלטות שישפיעו על חיי, בלעדיי. במעומעם ראיתי את בעלי, הולך הלוך ושוב בחדר, מודאג. רציתי לצעוק, ספרו לי מה הולך כאן!, אבל לא היה לי את הכוח הדרוש כדי להפעיל את הגרון.
זריקה כואבת, מוסיפה עוד יותר ללחץ ולחוסר הרצון לחיות באותו רגע נתון. למה זה מגיע לי?
בעלי התיישב לידי, החזיק לי את היד. לפחות הוא ראה שאני במצוקה. לחצתי את ידו חזק חזק, והוא את ידי. אני חושבת שהוא חשב שכך הוא לא יוכל לאבד אותי, אולי לנצח.
אני לא יודעת כמה זמן כבר עבר. הרופא אמר 6 שעות, אבל לי זה מרגיש כמו יומיים.
עכשיו כבר יותר שקט כאן, ורוב הרופאים הלכו. אני בהלם ממה שהיה מקודם. הלם מהול בשמחה. זהו, זה נגמר. אני בסדר.
התינוקת בסדר.
משקל 3.650 ק"ג. עיניים חומות בהירות. משדרות תמימות, מחפשות אהבה.
ואני, אני אתן לה את האהבה.