ערב לא נשכח

רציתי לצרוח מכאב ולעצור את הדמעות
רציתי לשבור לו את הלב, לאלף חתיכות
רציתי, אך גופו כה רעב, ללא שאלות
מכאיב לי, את זיעתו מנגב, ועיניו מחייכות.

רציתי להגיד לו שיעזוב, שיצא כבר מחיי
רציתי, וליבי דימם עם זוב, וצעקתי לו די
רציתי, והמשקה הצהוב, נשפך על ידיי
והוא ביקש, שלא אעזוב, והביט בעיניי

והוא, היה די שיכור, לא אכפת לו מכלום
ואני, אמשיך עוד לזכור, את מבטו ההמום
וחברו, כמו בן בכור, יושב ופיו סתום
ואני, את כל כספי אמכור, אם עזר הוא במאום.

וחסרת אונים שם שכבתי,ודמעותיי כה מלוחות
ובמבטי אליו התחננתי, אך עיניו, מסוייגות
ובקולי בשקט רעדתי, ועיניי כבר כואבות
וכל מה שעליו זכרתי, נעלם מן הזכרונות.

והזמן כבר עבר ואני די התקדמתי
אך זכרון אינו נגמר, זיכרון שבו כאבתי
ומה כבר לי נשאר? אדם שלא אהבתי
והיום הוא המחר, שממנו אתמול פחדתי.

וזה חוזר בכל תקופה, כאילו לעולם לא ישחרר
ואני כבר דיי עייפה, וזה כלל לא ממכר
ועוד שנה הצטרפה, ובכל יום שעובר
עוד דמעה נשטפה, אך הכאב עוד חוזר.