ערימת ספרים על אדן החלון

אותו יום בחודש שבט,לא חייכה השמש. כרגיל בין שמש לגשם,ככה זה בחודש שבט.
האחות אינה, עזבה לרגע את תחנת האחיות ובאה אלי לחדר. בנימה רצינית ופורמלית ביותר ..
איפה החיוכים והקטעים… אמרה משפט קצר שאמרו לה להגיד. רונה, את הולכת הביתה.
הביתה … אני … לאיזה בית בדיוק היא מתכוונת . חודשים רבים הייתי שם. זה היה הבית. בשישי שבת כשכולם הלכו הביתה לבני משפחותיהם.אני העדפתי להשאר. אני והספרים שלי על אדן החלון והאייפון כמובן. כן, גם אביבה נשארה.היא וספר התורה שלה. ישובה על כסא הגלגלים ,רגלה מורמת והיא מטיילת לה במסדרון הריק. בין תחנת האחיות לבין החדר שלנו הקיצוני.
עם הזמן נקשרתי למוסד.לא הרגשתי צורך לבוא הביתה.לבית ריק. לטפס במעלה המדרגות עד לקומה הרביעית.ארבעים ושבע מדרגות. כאן , חצי קומה, לקפיטריה של מזל אני יורדת במעלית…
לא מתגעגעת למבטי הרחמים של השכנים שמתעניינים כל הזמן בשלומי, אם אני עדיין בחיים.ומבטי הצער של בני משפחתי. פה כולם שווים בעיני החוק… כולם שפוטים. כולם חלשים,חסרי אונים , נעזרים בקביים,הליכונים וכסאות גלגלים רחמנא ליצלן.
אז חזרתי הביתה. לא שהיתה לי ברירה. הופ.תשכחי הכל. ניתוח,נקז,פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קרחת .תת משקל,שידפון,חולשה בידיים,עמוד שידרה צווארי,הכל מילים ,מילים, במקום זה תחשבי חיובי. תחשבי שאת עולה לבד במדרגות ,אמנם כמו אופנוע מודל 1930, מתקשה בעליות ,אבל עולה.תחשבי שעוד כמה חודשים,ספורים. תסיימי בעזרת השם את הטיפולים הכימותרפיים,ובעזרת השםגם יצמח לך השיער. שיערך , עטרת ראשך,תזכרי כמה קשה היה בחורף. תמיד היה לך קר בראש…גם בלילותהיית עם מטפחת או סתם סמרטוט להגן מפני הקור,ולא בגלל היופי.
תחשבי שסוף סוף תאכלי אוכל של בית ולא את העוף המכובס של בית החולים את הביצה הקשה בבוקר.תחשבי שלא תצטרכי לחכות לשמונה נשים חולות,פצועות שנאבקות על מקום בשירותים ובמקלחת, עכשיו כל הבית לשירותך…תחשבי גם שעכשיו תוכלי לראות טלביזיה,ולא תוכניות ברוסית, כדורגל, או עשה זאת בעצמך…
וסוף סוף אחרי חודשים ארוכים תהיי עצמאית, ,תשני במיטה גדולה.תדברי בטלפון ואף אחד לא יצותת לך…תהיי חופשיה.
אבל בסופו של יום,הכל נהדר ונכון אבל פחדתי עכשיו מהעצמאות הזאת.
נזכרתי בסיפור עם ישן,על קרקס נודד, שהיה לו פילון קטן שהיה אזוק ליתד של האוהל.הוא קיבל מים כל צורכו ,אכל וגם השתעשעו איתן. יום אחד שכחו לאזוק אותו שוב.הפילון החמוד,לפתע פתאום היה חופשי, הוא היה יכול לברוח, הוא יכול היה להיות חופשי בטבע.רק כמה פסיעות משם. אבל הוא המשיך לעמוד ליד היתד.ולא זז.לאן יש לו לזוז…פה הרי יש לו הכל.ובטבע…אולי יש חיות רעות והוא עלול להטרף …אז זה מה שהרגשתי, העדפתי להשאר עוד קצת בחסות המוסד הרפואי. לודה היתה טובה אלי,אסתי המנקה דאגה לי וייבשה מהר את הריצפה מחשש שאחליק…הרופא דאג לי. ורותם ועיישה היו שם בשבילי. אז איך ארצה לעזוב…