פאדיחות של מתבגרות-פרק 15 (תקראו בבקשה)

~מנקודת המבט של רומי~
בוקר,פתחתי את עניי,עבר עליי יום די עצוב..זהו! מיצדי אני לא ימשיך לעבוד! אבל ניזכרתי…הפנימייה! הפנימייה שכל חיי חלמתי עלייה,ולמה?למה ההורים שלי לא מסכימים לי…הם רוצים לראות ילדה אחראית? הם יקלבו ילדה אחראית!
שטפתי פנים ולבשתי שורט ג'ינס קצר וחולצה נופלת בצבע וורוד שרשום עלייה 'Simple love' . התאפרתי מעט,בכל זאת…היום האחרון ללימודים! ולחשוב על זה שעוד חודש כל החברות וכל מי שמכיר עובר לפנימיית 'אולסון' שבארצו הברית. למדתי אנגלית (חרשתי על המקצוע הזה) אבל השאלה היא…האים שווה לוותר על העבודה הזאת…שזאת עבודה שמביאה לי סכום די טוב לפנימייה כי אם אני ימשיך מהיום עוד חמישה ימים אני יחסוך את הכסף ואם אני ימשיך יהיה לי כסף לביזבוזים שם! זה בכלל לא פייר שההורים שלי לא חושבים שאני בוגרת או אחראית…
"רומיי" הקול הצרוד של מאיה הפריע למחשבותי
"מה?"שאלתי
"תצאי כבר מהמקלחת כמה זמן לוקח לך להתארגן?" שאלה בכעס
"טוב,אני יוצאת." אמרתי ופתחתי את דלתה מקלחת
"תודה לאל" אמרה ודחפה אותי מהמקלחת
"תירגעי" אמרתי.חזרתי לחדר לקחתי את הפאלפון שהיה מוטען וירדתי למטה
"בוקר טוב,היום את לוקחת את ירין לבית הספר" אמרה אמא
"למה לא מאיה,הם באותו בצפר" שאלתי בכעס
"הם הולכים לחזרות מוקדם יותר וכול רגע מאיה צריכה ללכת" אמרה אמא והגישה לי את הנס
"תודה" לחשתי
"רומי,את יודעת איפה התיק שלי?"שאל ירין
"תחפש אולי בחדר שלך" אמרתי
"רומייייי" שמעתי את צעקתה של מאיה
"כל הקרם גוף נגמר והיה חצי בקבוק את רצינית,מה את עושה עם זה?" אמרה מאיה בעודה יורדת במדרגות. טוב רומי להירגע…פחות משבועיים אני לא יראה את הקרציות..לנשום עמוק
"מאיה,אני מבקשת לא לצעוק וחוץ מזה אני לקחתי את הקרם בשקית בשביל דודה עמליה" אמרה אמא
"למה?"שאלה מאיה בכעס
"כי בידיוק נגמר לה ובתור אחות טובה אני נתתי לה כי זה מה שאחיות טובות עושות ולא צועקות" אמרה אמא בשקט והרגשתי שהיא עצבנית.
"טוב בוא ירין,נלך מבית המשוגעים" אמרתי והוא צחק
"בית משוגעים" מילמל לעצמו. יצאנו מחוץ לבית והמשכנו בדרך לבצפר של ירין
"תזהרר" אמרתי לירין שכמעט נדרס על ידי אופנוע
"משוגע" צעק ירין ואני נקרעתי מצחוק.
"מה את צוחקת?"שאל לא מבין
"עזוב" אמרתי.ליוויתי אותו לכיתה שלו ומשם המשכתי לתיכון.
"היי" אמרה מורן שעמדה בשער
"היוש,למי את מחכה?"שאלתי
"לאף אחד,בואי" אמרה.עלינו לשכבה ודיברנו בנינו
"אווף מה זה אין לי כוח להמשיך לעבוד במקום הזה" התלוננתי למורן
"למה את לא מחפשת עבודה אחרת?"שאלה
"כי אף עבודה אחרת לא מקבלת ילדים..וזה העבודה שאני צריכה בידיוק! עוד חמיש מים אני יכה להתפטר כי זה הסכום המדיוק שחסר לי,ואם אני ימשיך לעבוד עד יום לפני הטיסה ישאר לי כסף לביזבוזים שם" הסברתי למורן
"אהה,עדיף שתישארי" אמרה
"אני מנסה להישאר אבל הילד הזה! אני לא יכולה עדיף לי להתפטר היום ושאני לא ילך לפנימייה" תבינו..הפנימייה הזאת זאת לא סתם פנימייה! זה כמו מקום שנמצא רק בחלומות הכי יפים… זה קייטנה אבל לא כמו בארץ! יש שם הכול ק הבעיה ששם לומדים! אבל זה לא אכפת לי העיקר לברוח מהמשפחה שלי. שלא תבינו לא נכון…אני מתה על המשפחה שלי…אני מתה מהם!
"ולהפסיד את הפנימייה?"שאלה
"צודקת" לחשתי. התקדמנו לכיתות ונפרדנו אחת מין השנייה (תזכיר=אנחנו לא באותה כיתה.)
המחנכת שלנו הגיעה ואמרה לנו להתאסף באודיטוריום,הגעתי לאודיטוריום וחיפשתי את מורן..רציתי להגיד לה מי עוד בא מהכיתה…אבל לא מצאתי אותה ואז…