פגישה ראשונה

סיפור קצר שנכתב כשיעורי בית לסנדאנת כתיבה.
תהנו!
———————-
"מרקו, מרקו!" נשמע קול נשי מהטלוויזיה. "אימא אימא!" נשמע קול של ילד. מצאתי את עצמי חושב על השורה הזו הרבה. אני מסב את מבטי מהמסך וקובר את מבטי בתוך צלחת הפופקורן. הסרט ממשיך. הילדים הקטנים שיושבים סביבי, אלו שהוריהם נטשו אותם, בהו בסרט הזה.. כאילו… יש תקווה. זאת אומרת- אני אף פעם לא הבטתי ככה בסרט הזה. אפילו כשהייתי בגילם, בן 5, שהוריו נטשו אותו, והוא הגיע לכאן. למקום הזה… זאת אומרת, אפילו כשאני הייתי בן חמש הייתי קובר את מבטי בשטיח, או בכול דבר אחר. לא באמת התייחסתי אל הסרט הזה. לא אהבתי אותו אף פעם. הוא היה קיטשי מידי בשבילי. מסכן כזה. אני מביט בילדה קטנה, שמצאנו אותה בביתו של האופה לפני יומיים, מכרסמת לחם קרוש וישן. שיערה היה קן ציפורים מטורף, והיום- הוא היה אסוף ברישול כמו קוקו מתולתל ונקי. היא בהתה במסך, מהופנטת. מאמינה שהוריה ימצאו אותה יום אחד. כן, אני יודע שאתם הולכים להגיד לי שאני פסימי. אבל כמה שזה ישמע לכם מוזר- אף פעם לא האמנתי שהורי יבואו ויחזרו אליי. הם הרי נטשו אותי ביום קיץ חם באמצע הכביש, כאילו הפילו אותי בטעות. אז מה הסיכוי שהם ירצו אותי בחזרה?
היום הייתי אחראי על ה"חדשים". חבורת ילדים קטנים שמצאנו זרוקים, נטושים, מפוחדים, קפואים ומלאי תקווה נאיבית ואיווילית בשבוע הזה. היית צריך להושיב אות בחדר הטלוויזיה (החדר בו אוחסנו גם כול המיטות המתקפלות), לחמם פופקורן ולהדליק את הסרט על מרקו, שדרך אגב אני לא רוצה לדעת את השם שלו. ידעתי שברגע שהסרט יגמר אולגה (אימא של כול האימהות פה) תבוא ותיקח את הילדים האלו לנאום ה"תקווה" שלה. שכשפעם הראשונה ששמעתי אותו רציתי להקיא. הפסקתי להאמין מיד לאחר הניאום. הוא היה מאוד מזייף. אבל עכשיו אני די בטוח שהוא קצת אמין יותר. לאחר הנאום הם יצאו ל"פארק". גינה אחורית וקטנה ובה שלוש נדנדות, שלוש מגלשות ועוד כמה אטרקציות חמודות לילדים קטנים. אז הם יאכלו, ואז ילכו לישון.
הייתי גאה בעצמי שאני יכולתי להחזיק אותם בשקט כול הסרט. בעיקר את הילד הקטן בן ה3, שבכה עד שנתתי לו את הפופקורן.
הסרט נגמר. הקול והמוסיקה המטרידים שבקעו מהמסך הבינוני בחדר פסקו. הילדה הקטנה בעלת השיער המתולתל התחילה ליבב, וכך גם כו החדר. היללות והייבובים, וה-"אני רוצה את אימא!" הבילתי פוסקים הבהילו אותי. הרגיזו אותי. מצאתי את עצמי בתנוחת עובר רק עשר דקות אחרי זה, כשאולגה באה לקחת אותם והשאירה אותי לנפשי. גופי היה מכווץ וכך גם הגרון. הילדים הקטנים האלו, עשו צעד ענק שרוב האנשים יוכלו לעשות רק כאשר יעברו את גיל 20. לעבור מבית אם לבית אחר, זר, קפוא שכול מה שהוא רוצה זה לעזור.
וזה לא תמיד עובד.
ברגע שהפסקתי לשמוע את הילדים, השתחררתי, מתיישב כמו שצריך על מזרן האדמדם, ומפיל את הקערה עם שאריות הפופקורן. אני נאנח ומרים אותה. בהבנה שאין לי יותר מה לעשות פה, בחדר הזה, ואני יוצא. מחזיק את הקערה קרוב אליי. כמעט מחבק אותה. אני יוצא מהחדר אל תוך מסדרון צר, שכרגע אותו טיטאה משה, העוזרת בית הנחמדה והצעירה, הבת של המנקה הקודמת. היא המנהנת לעברי בתור ברכת שלום, אני מחייך אלייה, וממשיך, אני מגיע אל חדר ה"אוכל". זה היה מין מטבח גדול ומרווח, שממנו יצא חור לדלת, שהיו בה פסי בד בכול צבעי הקשת, וכאשר נכנסים אליהם מוצאים חדר אוכל נעים וחמים. אח קטנה, חמישה שולחנו, מסביב לכול שולחן יש שישה כיסאות… לא היינו בית שבו היו יותר מידי ילדים. ומתוך חדר האכול יוצאת דלת אל ה"פארק".
אני נכנס פנימה ומתיישב מול השולחן הדק שליד הקיר של המטבח, מול השיש והכיור. אדוארד, וביתו מיקה מקבלים את פניי. מיקה מניחה מולי צלחת עם פלחי תפוז יפהייפים, ואדוארד מחלץ את הקערה מידי, שוטף אותה ואז שם בארון.
"נו?" מיקה מתיישבת לידי "איך היה עם הקטנטנים?" היא מחייכת, היא מסוקרנת. אני קובע את מבטי בשולחן. לוקח לי זמן לענות. אני לא רוצה שהם ידעו על זה שבסופו של דבר מצאתי את עצמי בוגד בעקרונותיי, ואני די בטוח שבכיתי. לא. אני לא אספר להם על רגעי חולשה מזדמנים. אני לא חושב שהם צריכים לדעת.
מיקה מנסה לזרז אותי במין מנוד ראש קצר-רוח. אני לא יודע מה להגיד.
"נו?"
אני שואף בעדינות אוויר מלא בריח של הקציצות של ארינה, אימא של מיקה ועונה, "היה נורא. הם בכו כול הזמן, וזרקו דברים על המסך, ולא הקשיבו…" לא ידעתי מאיפה אני משקר ככה.
"בדיוק כמו הגירסא שלך, רק לפני 12 שנה" מיקה מחייכת. היא רק בת 13, אבל אני אוהבתאותה בדיוק כמו אחותי, עם יש לי כזו. "אבל… בכול אופן…" היא התחילה לעשות עיגולים עם האצבע שלה על השולחן.
אני מזדקף. משהו קרה."נו?" אני שואל "מה קורה איתך?"
מיקה מסמיקה. ואז משתעלת. היא מפסיקה לעשות עיגולים לרגע, ואז ממשיכה "אמרת שאני כמו אחות בשבילך, נכון?" אני מהנהן. מיקה מפסיקה לחייך. מבטה ננעץ בדלת מאחורי. היא נפתחת חרישית, ודמות שאף פעם לא ראיתי פוסעת דרכה.
"הינה מישהו" מיקה מתקנת את עצמה "מישהי שתיארתי לעצמי שתרצה לפגוש" מבטה מתקשח, והיא יוצאת מהחדר. משיאהר אותי ואת הדמות שאיני מכיר ואינני רוצה לראות לבד.
"זה אתה?" הקול לא מוכר לי. אני לא מגיב.
"זה אתה באני?" היא שואלת שוב. אני מנחש שזו היא. צעדיה נשמעים עד למרחוק. היא מתיישבת מולי, כמעט מועכת את הכיסא המסכן. מעולם זה זכרתי שקראו לי באני. אף פעם.
"אני חושב שטעית" הקול שלי רועד? "אני לא באני. אף פעם לא הייתי באני" אני עונה.
"אתה כול כך גדלת!" היא אומרת. היא זעה באי נוחות על הכיסא. מבטי תקוע בריצפה. "מי יכול היה להאמין שאני אמצא אותך דווקא פה?!"
"מי את לעזאזל?!" אני שואל. אני די בטוח שאמרתי את זה בקול רם מידי. הידיים שלי מטופפות בעצבנות על הברכיים שלי. האישה הזו מעבירה בי מין הרגשה לא נעימה. אני רוצה לקום ולברוח. אבל חוקי הנימוס לא מרשים זאת, והיא גם תיעלב.
"אל תקלל אותי באני" הקול שלה חלקלק כזה. "אתה לא זוכר אותי?"
"לא" אני עונה בלי בכלל לחשוב. אני לא מעיז להסתכל עלייה. היא קשורה אל הבית הקודם שלי. זה שזרק אותי באמצע הכביש כמו איזה שטר של עשרים דולר שמתנופף ברוח. היא קשורה למקום הזה. ואני לא רוצה בכלל לדעת כלום. אני רוצה שהיא תלך. שתשאיר לי את מה שאני יכול להשאיר לעצמי מהחיים פה.
אני לא אשקר ואני אומר, זה סיקרן אותי. היא סיקרנה אותי. אבל ככול שאני חושב על זה יותר, וככול שאני נזכר במעשיי- אני רוצה שהיא תצא מחיי. היא לא חלק ממני. מיקה, אדוארד, משה, אימא של משה, ארינה- אפילו הילדה מתולתלת הם חלק מחיי. אבל היא- לעולם לא. ונשבעתי שאני אמנע ממנה לנסות להתקרב אליי כול עוד יש טיפת דם בגופי.
"תסתכל עליי בבקשה" היא מדבר בקול הזה שהמטפלות מדברות אל הקטנים, כשהם לא רוצים לישון, קול מתוק. למדתי כבר לא לסמוך עליו. אני לא מניד דבר. הכול קפוא וחסר כול רגש.
"אני לא רוצה להסתכל על מי שזרקה אותי" אני אומר בשקט. אני מרגיש כמו ילד בן 12 שמנסה לעשות את עצמו חכם גדול, חי בסרט. אבל לא. זו הייתה האמת.
"שאני אהיה המכשפה הגדולה הזו?!" היא אומרת ופורצת בצחוק. אני סוף סוך מרים את מבטי ופוגש אותה.
היא דומה לי יותר מידי. יש לה את אותו השיער השחור. אותו הגוון שכמעט בצבע כחול כהה, רק שמקום שהוא יהיה מסודר בפוני שמכסה את רוב הפנים, כמו שאצלי- אצלה הוא היה אסוף בצמה שנחה על כתיפה בנינוחות. היה לא פרצוף סגלגל, זאת אומרת- אליפטי, שתיי עייניה הירוקות והגדולות , היו בוהקות, ולא חסרות חיים כמו שלי. היה לה בדיוק את אותו האף- הקטן עם הקמט, שהיה מלא בנמשיים. איכשהוא היה אצלה הרבה יותר נמשים והיא נראתה טוב יותר. הדבר היחיד שהיה אצלה בתור חיסרון אלו היה שפתייה- שפתיים ורודות במקצת, כמעט על גבול צבע העור הבהיר שלה, דקות מאוד. ממש… טוב. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שאף אחד לא יכול להתנשק איתה כמו שצריך. הצוואר שלה היה צוואר דק וארוך, כמו של ברבור, והוא תמיד נמתח למעלה. היא הייתה כמעט נמושה. רזה, רזה מאוד, שטוחה, חסרת כול מאפיין נשי בולט. היא הייתה נמוכה להפליא, כמוני. אבל היא הייתה יפהייפיה.
"שאני? אהיה המניאקית שלקחה לי אותך?" היא שואלת. האני מחייך. כלומר, אני א רוצה לחייך אבל זה איכשהוא קורה לי. "אין" היא עושה קו עם היד שלה "מצב."
"אז מי את?" אני יוצא אידיוט נוראי. מטומטם נוראי ואנוכי. אני שונא את עצמי כול כך.
היא מצחקקת. היא נראית גותית. היא לבושה בשחורים, כאילו היא באל. חולצה שחורה שמחשופה נגזר, וכתיפה הבהירה מידי הציצה כמו עצם מתוך אבן. היא לבשה מין מכנסיים מוזרים כאלו, מלאי קרעים, שהיו אמורים לחקות ג'ינס. לא עבד.
"נחש באני" היא מחייכת אליי. אני מתחילה לחשוב. לא אימא, לא סבתא, בבירור… אז מי עוד? משהו השתנה ברפצוף שלי כנראה, כי היא מיד זינקה עליי וחיבקה אותי, פורעת את שיערי.
"הו באני שלי! כול כך בתגעגעתי אלייך חתיכת מניאק! היית פה כול הזמן הזה?!" היא המשיכה עם עוד כול מיני קשקושי בנות מוזרים. אבל אל הקשבתי. חיבקתי אותה בחזרה, משיב את החום שחסר לי מבן משפחה, דם מדמי! אני חייכתי. אני שמח שחייכתי.
היא הייתה צריכה ללכת אחרי כמה דקות. חבר שלה בא לאסוף אותה. חיבקתי אותה, היא צחקה עליי ואמרה ליש אני כבר אל באני, אלא מר אגו, והלכה.
ואפילו לא שאלתי אותה לשמה. או לגילה.